החל מיום שישי אני סובל משיעול מטריד. הוא מטריד כי אני לא חולה. אילו הייתי חולה, הייתי מרשה לעצמי לנוח; אך אין זה פני הדברים. בכל מקרה, מי יכול להרשות לעצמו להיות חולה בכלל? כך אני מוצא עצמי במשרדי שישה צבעים, כרגיל לימי שני, כותב עדכון לבלוג שלי.

אני כותב את סיכום ישיבת הצוות בהפוגה שבין שני חלקיה של ישיבת הצוות. בחדר הסמוך דוד וברוך יושבים ולומדים עריכה. כחלק מן הרצון של קבוצת מה קורה להתרחב, לבצע את מלאכת העריכה בידי כמה שיותר ידיים. מחר בערב יגיע עוד פעיל למשרדים כדי לללמוד\לעשות עריכה.

במשרד יש אוירה של הפסקת חשמל: נפל לנו שרת המחשבים, שמשמש אותנו לעבודה שוטפת. דבר שמאוד מקשה לי על העובדה: איני יכול לשלוף טלפונים, איני יכול לקבוע\ לבטל\ להזיז\ לקדם\ לעצור – פרויקטים\ ישיבות\ חלומות\ פגישות ונזקים חברתיים אחרים שאני זומם.

מכאן עולה לי השאלה בעצם כיצד בונים ארגון. אני מניח שכל מני א\נשים לומדים את הדברים באקדמיה ולא באקדמיה של החיים (הארגונים) כפי שאני למדתי. האם להם יותר קל או יותר קשה? איני יודע. אבל בטח יש להם אוסף של מושגים שהם יכולים להעזר בהם ברגעים שבהם צריך הסבר לדברים.

כך הרגשתי בחלק הראשון של ישיבת הצוות, שנערך מוקדם יותר היום. אני מניח שאני עוד אצטרך לתת על הדברים הללו את הדעת בחלקה השני של ישיבת הצוות, שייערך בהמשך היום. לו אני וברוך היינו מגיעים מאותו רקע ארגוני, אני מניח שהיה לנו הרבה יותר קל ללבן את הסוגיות הללו. אך כיון שאנו מגיעים עם רקע ארגוני וניסיון חיים שונה, לפעמים קצת קשה לנו להבין למה כל אחד מאיתנו מתכוון. בטח הייתי מוציא הרבה פחות אוויר בניסיונות להסביר את עצמי. מי יודע, אולי אפילו תהליכים היו מתקדמים הרבה יותר מהר.

בכלל "תהליכים" זה דבר שאופייני תמיד לארגונים שלא למטרות רווח. בכל ארגון, בלי תלות במטרות שלו, קיימים תהליכים ארגוניים שונים. גם במפעל ייצור הרי ישנו "תהליך" של פיתוח מוצר. לבתי החרושת יש בדרך כלל קו ייצור מסודר אחד לפחות, אבל ארגונים שלא למטרות רווח תמיד נמצאים בתהלכים. "תהליך" זה כנראה שם קוד למשהו שאני עדין לא יודע מהו.

אז עד התהליך הבא, או עד שיפסק לי השיעול, אלדד

חברינו הטוב ובעלי הנאמן בנצ', עומד בפני שינוי בחייו האישיים. הוא הולך להתמכר להייטק.
והוא החליט לעשות זאת באמצעות לימוד עצמי של שפת התכנות המדהימה והשני-שליש ישראלית PHP. כמובן שמייד התנודבתי להמליץ על ספר לימוד ("תגיד לי את מה לקנות או שאני קונה את כולם") - וחשבתי, לשתף את העולם במה שהעליתי בחכתי.
אגב, אחרי כמה מבטים בספרים שעל המדף - מצאתי את עצמי מבקש מזוגי שיחיה לעשות לי טובה, ולתת לי למצוא לו ספר הגיוני, משהו עם תרגילים ולא סתם ספר שנועד לגרום להוצאה לאור להרוויח על ספריות שקונות הכל ועל קונים שלא יודעים מה טוב בשבילם.

להלן הספרים שנסקרו:

• E-Commerce with Php And MySql - From novice to expert
• Object Oriented PHP Concepts, Technics etc.
• PHP Cookbook
• Programming PHP
• Oreilly Learning Php And Mysql 2Nd Edition
• PHP 5 for Dummies

מטרת השימוש: משתמש שמצליח להרכיב לבד דף HTML סטטי, יודע קצת לערוך קבצים בעורך טקסט פשוט (notepad), ורוצה להתמקצע ולהיות מומחה דרופל או משהו כזה בתוך שעתיים ברכבת :-)

קודם כל שיהיה ברור שלדעתי תכנות זה מקצוע שצריך ללמוד לפחות 4 שנים. אבל נניח שאנחנו מתפשרים על איכות לרגע, כי אין 4 שנים שאפשר לפנות לצורך הלימוד, וגם הרבה יותר כיף לעבוד במשרה מלאה בזמן שלומדים. אז נוותר קצת על רמה ונתספק ב"ללכת לבד" בשפה. אחנו מוותרים על רוב עקרונות הנדסת התוכנה, תכנות מערכות גדולות, ריבוי משימות ותהליכונים, מערכות הפעלה, רשתות, הגנה במערכות מתוכנתות, מבני נתונים, תבניות עיצוב תוכנה (Design Patterns) ועוד ועוד.

אז להלן התוצאות:
ecommerce novice to expert - בולשיט, לא קשור לשום דבר.

OOPHP Concepts, Technics - ציטוט מתוך הספר:
"This book teaches OO PHP by doing it. If you are a PHP programmer who wants to make the switch to an OO approach, Object-Oriented PHP can ease the transition from procedural to object-oriented rogramming (OOP). "

בקיצור - אין מצב למתחילים. אגב אין תרגילים בכלל!!!

PHP cookbook - ושוב, ציטוט מהמקורות:
"This book is for programmers who need to solve problems with PHP. If you don't know any
PHP, make this your second PHP book. The first should be Programming PHP, also from O'Reilly & Associates."

אין הערות נוספות.

Programming PHP - ספר עיון נחמד. סבבה למתכנת שעובד כבר בפהפ בתור מעין ספר עיון כזה בצד השולחן, אבל ממש לא מדריך לימודי למתחילים. ושוב, שום תרגילים בכלל!!!

Lerning php (המלצת המערכת) - בגדול טוב, יש תרגילים וגם הסברים. יש גם תשובות לתרגילים, והסגנון כבר הגיוני ללימוד עצמי. כרגיל, ימבה עמודים לבנים ועוד ג'אנק (רק בעמוד ה-16 מתחיל התאכל'ס וגם אז, פרק 2 מיותר לחלוטין למשתמשי Linux או Lamp). בקיצור - לברור את התוכן שבאמת צריך להשקיע בו.

PHP for dummies - כשמו כן הוא, פהפ לאהבלים. קודם כל בכלל לא נוגע, לא מתייחס לעבודה מול בסיס נתונים, שזה ממש לא טוב, כי כל העבודה של תכנת אתרים הגיוני תהיה מול בסיס נתונים. שנית, אין בכלל תרגילים. ואם כל זה לא מספיק, הוא כתוב בשפה שמעוררת בך תחושה שהכותבת מסבירה את הכל לסבתא שלך. בקיצור - אם אמא שלך תרצה ללמוד פהפ, תן לה את הספר הזה עם תרגומון ממוחשב. היייתרון היחיד שיכול לצמוח מהספר הזה הוא אם בא לך להתעמק מאוד בנושא שנראה לך שהספר Learning PHP לא מסביר טוב - ואתה מוכן שיתייחסו אליך כמו אל מפגר. אז שווה לפתוח כאן תוכן עניינים ולהסתכל בפרק הספציפי. מאידך - יש כאן התייחסות מכובדת לאנשי Linux.

כן, יש חוק ספאם חדש, ואפילו אנחנו נלחצנו ממנו. יוחאי רוטנברג, יו"ר משותף באגודת הטלויזיה הקהילתית, מסביר באופן ברור מדוע לעמותות מותר לשלוח דואר לרשימות תפוצה. ובכלל, שימו לב - לא כל דואר זבל מאפשר לכם להגיש תביעה נגד השולח. החוק דיי ברור בעניין הזה, אתם מוזמנים לקרא אותו.
אני מצטרף למסר של יוחאי - אם אתם רוצים שעמותה מסויימת תפסיק לשלוח אליכם דואר - פשוט תבקשו. אתם אפילו לא צריכים להרים את הקול או לאיים. אצלנו, במגזר השלישי, הכוונות היחידות הם להטיב עם החברה ועם הפרט - ואם שגינו והטרדנו, כל שיש לעשות הוא רק להעיר את תשומת ליבנו.

למאמר של יוחאי באתר אגודת הטלויזיה הקהילתית

15:24 תחנת רכבת פרדס חנה -קיסריה.

כמו שכתבתי בבלוג הקודם, חלק מהגדרות התפקיד שלי הן לכתוב, אחד לשבועיים- שלושה בלוג. ואני מניח ששמתם לב שכבר הרבה זמן לא יצא לי לכתוב לבלוג. כל ישבת צוות, ברוך דורש ממני לכתוב פוסט לבלוג, אני אומר בסדר בסדר, אבל לא עושה דבר. זה לא שאין לי מה לכתוב, יש הרבה מאוד; וזה לא שאני לא עושה כלום, (אוי כמה שאני מתגעגע לבטלה) אלא שאני פשוט לא ממש אוהב לכתוב, זה פשוט לא בא לי טבעי. וזה לא שאני כותב גרוע (בכל זאת עושה תואר בפילוסופיה והיסטוריה, אז הרבה שעות מקלדת יש לי). האמת - בשנים האחרונות, בעיקר בשנה האחרונה, יכולת הכתיבה שלי השתפרה בצורה ניכרת, אך עדין אני חושש מזה. (אני מניח שזה היה ענין לשיחה אם הייתי באיזה מערכת טיפולית, אך אני לא)

אז היום, אחרי ישיבת צוות ארוכה, שבה בין היתר התבשרנו לדעת כי יש מועמד מבטיח לשרות אזרחי (כל-אחיי), וגם ישיבה שבה ברוך הפטיר בי קשות שאני חייב לכתוב בלוג, ולאחר ישיבת לווי לרכזת פעילות חדרה, מיכל כפרה – אחרי כל זה עדיין לא נגמר יום העבודה. אני בנסיעת רכבת לכיון אשדוד, כשהמטרה - פיתוח של הפעילות שם. אני מוצא את עצמי כותב סופסוף עדכון לבלוג. באופן כללי מאז שהתחלתי לעבוד בשישה צבעים עלתה בצורת ניכרת כמות השעות שבהם אני מבלה ברכבת, האמת שזו אחד מכלי התחבורה שבו הזמן פרודוקטיבי לחלוטין. (הספק הקריאה שלי של ספרים עלה באופן חד, לימודים אני עדין לא מצליח לעשות ברכבת.) בין הדברים שהרתיעו אותי כששקלתי להצטרף כרכז מתנדבים בשישה צבעים היו הנסיעות. אך רכבת זה ממש לא בזבוז זמן (חוץ מאולי בבוקר, כשממש צפוף ועייפים, אבל אז גם הנמנום הרבה יותר איכותי מאוטובוס.)

בחזרה לשישה צבעים ומה מתרחש כאן. אז נכון להיום 15.12, אני נמצא בדיוק חודשים וחצי מאז הכניסה לתפקיד. וכמו ביחסים זוגיים, עברנו את אי הוודאות של השבועות הראשונים והמשבר שבסיום החודשים הראשונים, יעני צריך להחליט לכאן או לכאן. פשוט המציאות הפכה לסוג של שגרה נעימה וטובה, יודעים מה ההגבלות, ברור מהם הגבולות, יש תחושה של הכיוון שלנו, ועד איפה אפשר להגיע. בעיקר והכי חשוב: הדברים מתנהלים באופן טוב ויציב (אגב המשבר הבא הוא לאחר כחצי שנה)

אני כבר יודע פחות או יותר מה אני עושה, יש לי הרבה פרויקטים שאני מקדם, אני לא לא צריך שכל רגע יסבירו לי מה אני צריך לעשות והמערכת כבר רגילה ונוחה עם הנוכחות שלי. אולי הדברים שהכי נעימים בשלב הזה שאפשר לקדם פרויקטים שחשובים לי באופן אישי, ושיש לי את הכח לקבוע את הדרך בה יתנהלו הדברים. אז בתור פרויקט אישי, החלטתי שאני מקדם הקמה של קבוצות הורות/הורים חד מיניים/ות, באיזור של פרדס חנה-כרכור-חדרה. ומבחינת אופי התנהלות הדברים בשישה צבעים, הכנסתי נוהג של כתיבת דו"חות מסודרים, בפיתוח והקמה של כל פרויקט חדש. במילה אחת: תפסתי ביטחון.

הגענו לתל אביב, מימין האוניברסיטה, מחר אנו נפגש. משמאל גני התערוכה, בטח יש שם עכשיו איזה פרימיריס של איזה מפלגה. אני עוד אשוב לתחנה הזו היום, ואז זו תהיה פעם שלישית שאהיה פה היום (שבע ועשרים בבוקר, ארבע אחר הצהריים ובטח עוד פעם בערב/לילה). בדרך אני עובר דרך התחנה של יבנה, המקום שבו גדלתי. שכחתי שיש להורים שלי היום יום נישואין, אבא הזכיר לי את יום הנישואין כשהתקשר ועדכן אותי שהוא ביפו. שאלתי אותו - למה אתה לא עובד? והוא אמר "אמא ואני, לקחנו יום חופש כי זה יום הנישואין שלנו.” אז אולי בכלל אקפוץ לבקר, כי לא רק ששכחתי מיום הנישואין שלהם, אני לא אתפנה לבקר אותם אלא רק בעוד שבועיים. אז יכול להיות שלא אהיה שלוש פעמים בתחנה של האוניברסיטה בכל מקרה.

דבר אחרון, כיון שאני לאחר הפגישה עם מיכל, אני חייב להגיד לה כל הכבוד על העבודה שהיא עושה בחדרה; אני בכלל לא חשבתי שזו עבודה כל כך רבה וכל כך קשה.

הגענו לתחנת תל אביב מרכז. חייב לסיים, יש לי לכתוב עוד סיכום של הפגישה עם מיכל עד אשדוד, או שאולי אקח הפסקה. בכל זאת עברו כבר שמונה שעות עבודה. חצי שעה של נחת ואני מתחיל עוד סבב פגישות.

16:10, תחנת רכבת השלום.

בזמן האחרון אני מרגיש קצת מוזר. אוי אני מתחיל להרגיש את המשבר הולך ומתקרב. ואולי זה איזשהו שינוי שקשה לי להבין עדיין. זה לא שאנחנו רעבים ללחם. זה פשוט השקט הזה שבטח מבשר רעות.

למה אני מתכוון שקט? קודם כל קשה לרתום אנשים למחוייבות, כלומר, יש פחות אנשים שלוקחים על עצמם אחריות. אם פעם העמותה שפעה אנשים שבאו עם רעיונות ומוטיבציה, פתאום יש הרבה רעיונות והרבה מוטיבציה, אבל האנשים - הם עסוקים, לא יכולים להתפנות לזה. אני מתיישב בכורסא וחושב על אירוע המתנדבים הגדול שהפקנו לפני שבועיים. הגיעו רק רבע מכמות המתנדבים שציפינו לראות. וזה לא שדרשנו הרבה - רק בואו להגיד שלום, כדי שנוכל להגיד לכם תודה. אבל לא כולם יכולים להתפנות לכמה שעות בשישי בצהריים כדי לשמוע כמה הם עוזרים.

באותו שבוע נכחתי גם באירוע של ארגון קהילתי אחר, ובו שמתי לב שמספר פרצופים שציפיתי לראות, "ויתרו" על נוכחותם. נשארו בבית. וכמו תמיד זה אחד ועוד אחד, ופתאום חצי אולם ריק.

אירוע נוסף שעורר תמיהות - סניף חדרה שלנו יזם מסיבת חנוכה, אבל הצליח להגיע לרישום מוקדם של 4 משתתפים בלבד, מה שגרם לביטול המסיבה. גם כאן, מחיר ההשתתפות לא היה יקר - מדובר על מסיבה בסופשבוע, קרוב לבית (בחדרה). אמנם ביקשנו מהמשתתפים לעזור במימון ההוצאות בכ-15 ש"ח, אבל תסכימו איתי שבשביל מסיבה, זה הרי פחות מכוס בירה. וגם כאן היה קשה לחבר אנשים.

עוד נורה שנדלקת - "צבעים בטבע", קבוצת המטיילים שלנו, בטיול הקודם ביטלו השתתפות כמעט חצי מהמשתתפים בערב שלפני הטיול. לטיול האחרון בקושי הצלחנו לקבל אישורי השתתפות מראש, כולם חוששים להתחייב.

מצד שני - פתאום יש זרם של בקשות להתנדב בעמותה, אולי זה לא הרבה יותר מהזרם שהיה כל השנה האחרונה, אבל בהחלט מרגישים שיש כאן איזו תופעה. וזה ניכר עוד יותר לאור העובדה שחלק מהמתנדבים הם חברים שלנו שאיבדו את מקום עבודתם בעקבות המשבר הזה, וכעת יש להם פנאי לתרום.

וכל זה עושה לי תחושה מוזרה, מעין ערבוביה בבטן. אולי אנחנו מנסים לספק שירות שאי אפשר לצרוך אותו? אולי המשבר הזה, לפחות ברמה התקשורתית ואיך שהשפיע על מצב הרוח הלאומי, גרר את כולנו לאמץ "שעון חורף מוגבר": קמים לפני השמש ונוסעים לעבודה עם ראש מורכן, וחוזרים אחרי שהשמש שקעה עם מעין דכדוך חורפי. ובין לבין מתפללים לגשם, מאידך, וכשהוא כבר יורד, אז מסתגרים עוד יותר.

אני חייב לציין שלמרות כל החורפיות הזו, יש משהו רענן שמעורר בי חמימות ואופטימיות. "מה קורה", קבוצת הטלויזיה הקהילתית שלנו, הולכת וצומחת, וגדלה למימדים חדשים. וזה נותן לי עוד כוחות לצאת מהפוך ולהביא עוד שוקו חם.

טוב, לא אני כתבתי את זה, אבל חברי היקר ניצן אביב, חבר ועדת הביקורת שלנו, העביר לי בדואר האלקטרוני. זה כל כך נכון, רק שצריך להוסיף את ההתייחסות לצפיפות המטורפת ולאויר המטונף :-)

אבל היי - אנחנו אוהבים אתכם כמו שאתם! קטעים איתכם, תישארו! איפה אמרתם שחניתם? אה, תמיד עובר שם הגרר בשעות כאלו - אתם בטוחים שזה על כחול לבן?

החברים שלנו מתל אביב...

אף פעם אין איפה לחנות ליד הבית שלהם.

כשאתה רוצה לבוא אליהם, הם תמיד יגידו לך - "יש מלא חנייה. תגיע".

כשתגיע – תגלה שאין חנייה.

אחרי שעה של חיפושים – תחנה בחניון פרטי בצד השני של העיר תמורת 100 ₪ לשעה ותאלץ ללכת עד אליהם עשרים קילומטר.

כשתגיע אליהם עייף - הם תמיד יגידו לך שלהם לוקח 2 דקות למצוא חנייה. ("איך לא מצאת חניה? אני תמיד מוצא תוך שתי דקות...").

כבר עשרים שנה יש שיפוצים ברחוב שלהם. או באחד הבניינים הסמוכים ואז תמיד יש מכולה שתופסת ארבע חניות

כשתחנה בכחול-לבן ליד הבית שלהם - תהיה לחוץ כל הערב שיחכה לך דו"ח כשתחזור לאוטו.

כשתחזור לאוטו - תמיד יחכה לך דו"ח מתחת למגב.

אין להם מעלית בבניין והם תמיד יגורו בקומה הרביעית.

הם אף פעם לא מזיזים את האוטו שלהם מהחנייה.

הם תמיד יבקשו ממך לאסוף אותם מהבית ("אני לא רוצה להזיז את האוטו").

הם יבקשו ממך לאסוף להם בדרך גם את הבגדים מהניקוי היבש ("אכפת לך? אני לא כל כך רוצה להזיז את האוטו" "וגם אם לא אכפת לך לקנות חלב ובקבוק שתיה, כי בדיוק נגמר. אבל משהו אורגני"

תמיד יש פקקים בדרך אליהם.

אם לא תתחתן בנמל תל אביב – אין סיכוי שהם יגיעו לחתונה שלך ("מה, אתה לא רוצה להתחתן ב"טראסק"? אז תתחתן ב"נובה" "אני לא מבינה את האנשים האלה שמתחתנים מחוץ לת"א"

הם מתגאים שהכל קרוב אליהם במרחק הליכה אבל לעולם לא יוכיחו את זה. ("עזוב אותך מלטייל בשנקין. יש בית קפה סוף הדרך מתחת לבית שלי"). הכל מתחת לבית שלהם

מאז שבריכת גורדון סגורה הם מתאמנים כל בוקר בהולמס פלייס עזריאלי.

הם נוסעים כל בוקר על אופניים בפארק הירקון.

הם רצים כל בוקר על חוף הים.

הם בטוחים ש"זמן תל אביב" הוא מינימום ה"וושינגטון פוסט". וטיים אאוט תל אביב בכלל הגה את הרעיון

הם תמיד שואלים אחד את השני – "אתה בא לעצרת הערב"?

הדירות שלהם כל כך קטנות שאתה יכול לצחצח שיניים, לאכול בורקס ולעשן במרפסת שלהם באותו זמן.

הם תמיד קונים סוכריות גומי בפיצוציות.

הם קונים במחירים מופקעים בפיצוציות.

הם יושבים כל היום בבתי קפה.

אף פעם אין להם אוכל בבית.

הבית שלהם כל כך קטן שאין להם מקום למקרר. ("עזוב אותך מחלב. בוא נרד, נשב איפושהו. נשתה קפה כמו בני אדם")

אם היה להם מקרר – הוא היה מפוצץ במגנטים.

המים לא יורדים אצלם בכיור במקלחת.

הם קונים אופניים כי הם חושבים שזה מגניב ("תראה איזה אופניים מגניבות קניתי")

הם מפרקים את הגלגלים של האופניים כדי שלא יגנבו להם אותם ומעלים אותם 4 קומות במדרגות אליהם הביתה.

תמיד יש להם אופניים נקיות וחדשות באמצע הבית ("ממחר אני אתחיל לנסוע לכל מקום על אופניים", "עזוב אותך, הכל פה כל כך קרוב").

רק לעיתים רחוקות הם מחליטים לנסוע צפונה ("שמעתי שפתחו בצהלה בית קפה חדש. מתאים לך שניסע לבדוק? באוטו שלך?")

הם לא מתרגשים מסלברטיס ("נסלי ברדה ואניה בוקשטיין מהקומה למטה שוב ביקשו כוס חלב")

הם בטוחים ש"הזמן הורוד" הוא מינימום ה"ניו יורק טיימס". ("ראית איזו ביקורת מדהימה כתבו אתמול על יס דוקו?")

הגיל הממוצע בבניין שלהם הוא 60.

הגיל הממוצע של הבניין שלהם הוא 100.

מעולם לא שמעו אצלם על אינטרקום.

הם קונים עגלות מהממות לתינוקות המהממים שלהם ומשאירים אותן באוטו המהמם שלהם. ("אין מצב שאני מעלה את העגלה במדרגות לקומה רביעית").

בימי שישי בבוקר הם תמיד יושבים לארוחת בוקר עד אחרי הצהריים.

הם מתחתנים רק בינם לבין עצמם כדי שלא יצטרכו לצאת מתל אביב לבקר את המשפחה של בן הזוג.

ההורים שלהם באים לעשות להם בייבי-סיטר רק אם הם גם גרים בתל אביב. הם מגיעים אליהם במונית. ("העדפנו לא להזיז את האוטו").

הם לא סובלים את רון חולדאי אבל מצביעים בעדו.

בחיים הם לא יבואו לבקר אתכם ("הרצליה??! "איך אמרת שמגיעים לשם??!!")

הם תמיד, אבל תמיד, יגידו שלקח להם 20 דקות להגיע בבוקר למשרד בכפר סבא. (19 דקות לצאת מהפקקים בתל אביב ועוד דקה מגלילות לכפר סבא...).

הם תמיד גרים ברחוב שכל דרכי הגישה אליו הם באין כניסה, שביל אופניים, נתיב אוטובוסים ושהפנייה מותרת רק בסופי בין השעות 17:00 - 05:00

הם תמיד מצהירים שכל החברים שלהם גרים בתל אביב. אז אתה, מי אתה בעצם ?!

הם תמיד יטענו שרואים את השקיעה מהבית שלהם גם אם החלון שלהם פונה למזרח והם גרים בדרך נמיר פינת ארלוזורוב ואין להם חלון בכלל.

הם כולם אניני טעם, הבראסרי הוא ביתם השני, את הקופי בר הם פוקדים בסופי שבוע ואת הרברט סמואל או את הדלאל כשהם רוצים לנשנש. הם גם אף פעם לא צריכים להזמין מקום. כי המארחת עושה איתם יוגה.

כולם ממחזרים ושומרים על איכות הסביבה

הם אף פעם לא נכנעים לטרנדים קולינרים, אבל כל הקיץ האחרון הם פקדו את יוגו או את היוגורט של תמרה

ואחרי שהם יקראו את המסמך הזה הם יצאו למלחמת חורמה נגד מי שכתב אותו ויקדחו לו שעות בשכל למה הוא טועה...

תודה לחברים באגף התוכן שעזרו להיזכר מה כל כך מעצבן בחברים התל אביבים (ובחרו לגור בחו"ל):

ליטל נעים – כפר יונה

חגית פלאם – צופית

רואי לאור – כפר סבא

חסי – כפר סבא

שני - נתניה

במהלך השנים האחרונות אנו עדים לקריסת התפיסה של המדינה כגוף החזק בחברה. החברות המסחריות, ובעיקר הבינוניות והגדולות שבהן, הפכו לרב לאומיות. כעת הן לא זקוקות לחסדי המדינה בה הם מתאכסנים, אלא מזמינים את המדינות השונות לשחק לפניהן, וזו שתציע את ההצעה הכי אטרקטיבית, תזכה בהון. את המשילות של המדינה מחלישות עוד קבוצות אינטרס רב לאומיות אך "לא ממשלתיות", כמו האומות המאוחדיות, קרן המטבע העולמית ואף ארגוני זכויות אדם, סביבה ועוד. המדינה עצמה עומדת בפני דרישות להפרטת שירותיה, הן מצד בעלי ההון והן לאור טענות הציבור לאטימות הפקידות הממשלתית והסחבת הבירוקרטית. תהליך עולמי זה ידוע בכינויו התכווצות המדינה - The
Shrinking of The State.

בהשלמה לתהליך זה, של התכווצות במגזר הראשון (המדינה) והרחבת המגזר השני (המגזר הפרטי, עסקים) - ניצבת דרישה הולכת ומתחזקת של החברה, לראות בעסקים נושאים באחריות חדשה. ודרישה זו מופנית אל עסקים קטנים כגדולים, ולא רק מול חברות רב לאומיות. אחריות לחברה, לקהילה - אחריות שפעם ישבה על כתפי המדינה, וכיום, נראה יותר הגיוני לדרוש את התמיכה מהגביר החדש: העסקים.

מי שהוביל את הליך ה"חינוך מחדש" לעסקים, וניסה להסביר להם עד כמה המעורבות והתרומה לקהילה היא שדווקא תסייע לעסקים בקידום היעדים העסקיים שלהם - היא עמותת "מעלה". לאחרונה זו פרסמה דו"ח מסכם למעורבות עסקים בקהילה ב-2007 - שבו לא יצא לי אישית לעיין, אבל חברינו, מנכ"ל הבית הפתוח לשעבר, וכיום יו"ר האגודה לזכויות האזרח - מר חגי אלעד, התייחס לכך במאמר שפרסם אתמול.

רציתי להמליץ לכם לקרא את המאמר של חגי, כי הוא בעצם מבחין בשני תהליכים סמויים ומציב אותם במרכז שולחן הדיון הציבורי. ראשית, בשנת 2007, התרחבות ברווחי החברות המסחריות לא הובילה להתרחבות בהוצאותיהן בתחום המעורבות בקהילה. כלומר, לא אמור להיות קשר בין נפח פעילות העסק לבין תרומתו לקהילה. חגי וגם אני סקרנים לדעת האם טענה זו תעמוד גם השנה, לאור המשבר בשווקי העולם. שהרי אם יקוצצו נפחי התרומה לקהילה, הפרשנות היחידה שתתקבל כאן היא, שהתרומה לקהילה הפכה למסע יחסי ציבור, שיווק לחברות ותו לא. כלומר, אין כאן באמת אחריות, אלא מאמץ פרסומי-תדמיתי-שיווקי.
שנית, טוען חגי, המדינה, שכולנו צופים בה מתכווצת, - אליה פתאום נושאים בעלי העסקים את עיניהם. ובאחד, גם קהל הארגונים לשינוי חברתי והמגזר השלישי (ארגונים לא מדינתיים ושלא למטרות רווח) כולו - פונים, לאור המשבר בשווקים, בבקשה לעזרה מהמדינה. והרי יש כאן שינוי מגמה - חגי רואה כאן אולי סוף לתהליך ההתכווצות והוספת קצת נפח למדינה. נפח שמתחיל באחריות של המדינה לחברה - אותה אחריות שנזנחה עם התכווצותה של המדינה אל מול תאגידי הענק וההפרטה.

בראיון עבודה, ברוך, ציין שחלק מן התוצרים של העבודה שלי זה כתיבה אחת לשבועיים בבלוג. אומנם אני מתבטא חלק ניכר של היום בכתב ובכלל לא רע, אך לקוי למידה זו משימה שתמיד מאיימת עלי בהתחלה ואמצא תמיד איזה תרוץ טוב למה לדחות אותה. חלף לו חודש +4 ימים מאז שנכנסתי לתפקיד ואני כותב את הבלוג הראשון שלי. (בלוג מילה מוזרה, עוד הינדוס שלא ברור מאיפה הגיע לו לשפה ולא לתרבות אבל ניחא, אבל עדין אני מתעקש להבין את התופעה התרבותית המוזרה הזו, אשאל איזה חברה שכותבת תזה בנושא...)

אז מה היה לי בחודש החולף?- עצור נתחיל חודש וחצי לפני, התאריך שידעתי שהתקבלתי לעבודה. אז חוץ מכל החששות, אי הודאות והשאלות שעולים בעת התחלה של עבודה חדשה. עלתה עוד שאלה קצת מוזרה "איך אני אמור להסביר שאני כהטרוסקסול הולך לעבוד בארגון להט"ב?", לעצמי כרגיל, לא היה קושי להסביר.

זה די דומה לשאר הדברים האחרים שאני מתעסק בהם מתוך ענין והרבה יותר מזה מתוך תחושה של שייכות למאבק. וכך מצאתי את עצמי בעל החזות, הדיבור וצ'סטות האשכנזים כל כך, מרכז את הדוברת וההסברה של ה"קשת הדמוקרטית המזרחית", ושוב פעם בשאלות של מגדר, את עצמי כגבר יחד בקבצות פמינסטיות שונות (אני עדין רואה עצמי כחלק אומנם לא רישמי של קואלצית נשים) רוצים עוד כל מיני אקסמירנים בזהות שלי אני יכול לספק לא מעט. אפשר להסביר זאת בצורה ממש פשוטה על אף המורכבת שבא. אני כמי שמגיע מלב ליבה של ההגמוניה הישראלית (בכלל)בהרבה תחומים (חוץ מרקע כלכלי, אבל בפעם אחרת אפתח דיון על מה יותר חשוב הון סימבולי או הון מטראלי), אהיה תמיד לצד מי שאיננה מגיעה מן המקום הזה. (* זו לא שגיאה אני משתדל לכתוב בערבוב מיני בגוף שני או שלישי רבים). אז מי שעדין איננו מבין, בירה לילה ואני אצליח להסביר. אבל כמובן שזה לא הכי קל כי הרוב העולם רואה אותו מנקודת המבט של החזקים.

נחזור לחודש החולף. נכנסתי לתפקיד בתקופה מאוד מבולגת. אני כבר רגיל להיות במסגרות מבולגות זה בסדר. הרבה עבודה והרבה מאוד בזבוז אנרגיות. אבל מן הצד השני הרבה מאוד רוח טובה, התהלהבות ורצון כנה לפתור את הבעיות הללו ולקדם פעילות מאוד מאוד חשובה. יצא לי להפגש עם הרבה מאוד דמיות שבנסביות אחרות לא היית נחשף להן. היה כיף ונראה לי שהולך להיות ככה בעתיד.

כבר ימים ממש כואב לי הגב וזה לא ברור למה. כנראה עודף מאמץ או משהו דומה. בעיות של שחיינים...

אצלנו בעמותה נערכים לקרב: בנצ', הגזבר הנאמן, ואני, המנכ"ל והיו"ר, בורחים לעשרה ימים של חופשה מנותקת מהכל באלפים השוויצריים, וצוות הפעילים והמתנדבים נשאר לבד ללא אבא ואבא.
עד עכשיו הכל היה במרחק שיחת טלפון. כאילו היה לנו פשוט כזה. בנצ' זמין בפלאפון, אני זמין בפלאפון, ואם לא יצא לדבר אז מחר בבוקר גם ככה נפגשים במשרד או בדרך לרכבת. השינוי שמתקרב גורר עימו מחוייבות להיות אחראים למעשים שלנו.
זה מתחיל בכתבי הטלויזיה הקהילתית, שייאלצו להתמודד לבד עם ההכנות לכתבות, עם הצילומים ועם העריכה. משם ממשיך לפעילות הקבוצות החברתיות (כבר מחר בערב נפגש הסלון הורוד בלעדינו וגם הטיול הקרוב נטול ברוך ובנצ'). וגם המשרד יצטרך להסתדר לבד. מיכל, אלדד וקורנליה מכירים כבר את מערכת ניהול המטלות באתר, אבל תמיד זה יותר כיף לשלוח מסרון או להתקשקש בצ'ט. כל זה הולך להיעלם בשבוע הקרוב.
האמת? מה שאנחנו אוהבים כל כך במערכת הקריאות הוא שכל אחד, גם אנשים שסתם קראו עלינו באיזה כתבה בטיים-אווט או שמצאו פרסום שלנו במתנ"ס הגאה, יכולים להציץ בדף ניהול המטלות ולראות בדיוק מה קורה אצלנו. זה שיא של שקיפות בעשייה הקהילתית, שלא קיים בשום ארגון קהילתי אחר שאנחנו מכירים. ככה שיש לכם ההזדמנות להיות מעורבים גם כשאנחנו בחו"ל, וגם בנושאים שאולי לא רציתם לקחת עליהם אחריות.

לגבי פתיחת הסמסטר. באוניברסיטאות הסמסטר לא ייפתח בזמן, אבל אצלינו בשישה צבעים מתוכנן דווקא לפתוח בזמן. ב-13 לחודש (נובמבר) ייפתחו במקביל 2 קורסים: קורס העשרה לפעילים חברתיים, וקורס הכשרה למי שרוצה להדריך קבוצה חברתית. ההכנות לקראת הקורסים יוצרות עומס רב, שנופל, רובו ככולו, על קורנליה ואלדד: איתור מרצים וחדרי פעילות, שיווק, שיחות עם מתעניינים והרבה חששות מהלא ידוע. נותרו מספר מקומות פנויים לכל אחד מהקורסים, למי שרוצה להזדרז.

גם השנה לא יתאפשר ללמוד בשני הקורסים במקביל, משום שהקורסים יתקיימו באותו יום באותן שעות - יום חמישי בערב. התזמון נקבע משום שרק ביום זה נוח לאנשים שגרים מחוץ לתל אביב להגיע למרכז בשעות הערב, מבלי לחשוש לעתיד יום העבודה שלמחרת.

טוב. עד כאן להיום, נביא תמונות משוויץ כשיהיו. בנתיים אתם יכולים להנות מתמונות מטורניר הכדורעף הגאה שנערך בשישי האחרון.

עוד מאתמול בלילה, בעצם כל השבוע האחרון, אנחנו במתח, מה יהיה, איך נצליח לעמוד בציפיות שלכם, בציפיות שלנו, לגבי האירוע הענק הזה - הטורניר שלנו. הוא התחיל פעם כש40 איש שיחקו על החוף ב-2005, והיום זו הפקת ענק עם תקציב ארבע ספרתי.
עשרות שעות הושקעו באיתור המתנדבים. אגב, כל הטורניר הזה מופק בהתנדבות ומכספי תרומות. מדהים כמה הרבה אפשר לעשות עם כל כך מעט. אם גוף כמו עיריית תל אביב, המארחת את האירוע, הייתה תומכת בנו, נאמר, בעשירית התקציב - היינו יכולים להרים את האירוע הזה הרבה יותר גבוה.
נשתף אתכם בפרט אחד מההפקה לדוגמא - הפקת הגביע והמדליות - מעבר לעשרים שעות עבודה הושקעו, מרוץ מטורף אחרי הצעות מחיר, ספקים, גיאוגרפיה וכמובן, לוחות זמנים. ועוד בסוף הספק שעבדנו איתו עשה טעות חשבון ונצטרך ללכת לריב איתו על 100 שקל שהוא גבה מאיתנו וממש, אבל ממש לא מגיע לו.
עוד פרט לא פחות חשוב - הצללה בחוף. כיתותי רגליים לעשרות בתי עסק והצעות מחיר להצללה, לסוכות. אם רק היינו יכולים להשאיל מהקהילה שלנו 3-5 סוכות, אבל זה הרי בדיוק בחג סוכות אז למי יש סוכה פנויה? ובסוף מצאנו רעיון מקורי: לקשור חבלים ולהצליל עם יריעת בד ענקית. רכשנו בד, וקיבלנו את האישור המיוחל ממנהל החוף, אבל עוד לא הספקנו לבדוק שזה בכלל יציב ויחזיק ברוח. זה יחכה למחר בבוקר.

בקיצור, אנחנו בטירוף של לחץ לספק אתכם, לעמוד בציפיות וכמובן, לא לשכח להנות קצת בדרך - כי הרי את הכל אנחנו עושים בכיף. אה, ואם זה לא הרבה לבקש, אם אפשר גם לעמוד בתקציב. זה אנושי לבקש את כל זה ביחד?

אחרי כל זה, הדבר היחידי שנבקש מכם הוא לכבד אותנו בנוכחותכם, באירוע שהופק בהמון אהבה, מהלב שלנו לקהילה שלנו.

ניפגש מחר בטורניר, בחוף הילטון ב-13:00.