שישה צבעים בונים קהילה גאה בישראל

קטע זה נכתב בתגובה למאמרו של זיו תדהר "אל תקרא לי זונה" - שהתפרסם באתר גוגי (קישורית http://www.gogay.co.il/content/article.asp?id=8097)

זיו היקר,
אכן, היית אמיץ וחשפת את מה שלא כל אדם ממהר לחשוף: אתה אנושי, לא מושלם, לא מתמודד נוצץ בתוכנית ריאליטי. אדם מן השורה. גם לך יש צרכים ולפעמים, קשה לך להגשים אותם.
אני מאוד מזדהה עם זה.
גם לי היו תקופות שהרגשתי, אוף, אתרי ההיכרויות האלו לא עוזרים בכלום, הם בעצמם סוג של התמכרות. ועוד ערב באויטה גם לא יביא לי את הסקס שאני רוצה. ולא, לא בא לי להתפשר על שום דבר.

אבל לא הצלחתי להתחבר לקלות שבה אתה משווה את רכישת שירותי המין, לקלות שבה אתה רוכש קוראסון קינמון. הרי אין באמת מה להשוות בין השניים. אולי אצלך זה נראה פשוט, טבעי - אבל זה ממש לא כך. איני מתימר להיות סוציולוג גדול, או חוקר - אבל כמו לך, גם לי יש כבר כמה שנים ב"אוניברסיטה של החיים". ולצערי, למדתי כבר על בשרי, שזנות היא לא מקצוע. זנות היא מצב נפשי. יותר נכון זנות היא מחלה נפשית. מחלה מסוכנת, מדבקת, ממכרת, הרסנית, משחיתה כל חלקה טובה.

יכולנו לקיים הרבה דיונים תיאורטיים, אבל בפשטות, שנינו יודעים שהזנות היא לא האופציה שאתה רוצה לעודד. הרי גם אתה לא היית רוצה למכור את גופך בתמורה לכסף - ואם חסר כסף, הרי שהבעיה, לשיטתי, היא בעיה חברתית ולא בעיה פרטית. ההנחה של ההסדרה החברתית שלנו היא, שלכל אדם יש הזכות לחיות בכבוד, גם אם אין לו עבודה, וגם אם אין לו הורים עשירים. וגם אם הוא מתמחה במשפטים. יש מנגנונים שנועדו להבטיח את זה. ואם הם לא עובדים, או עובדים לא מספיק טוב, זו בעיה שצריך להתמודד איתה במישור הזה. ולא ע"י מכירת גופנו.

אני רק רוצה לספר לך, שהחיים הובילו אותי להכיר כמה זונות. ולמדתי להכיר את יכולתה של המחלה הזו למחוק פרקים שלמים באישיות, הכח ההרסני שלה. אני לא מנסה להטיף לך מוסר - וגם ניכר היה בכתיבתך, שברצונך לסייג את הדברים שכתבת לכדי מקרה פרטי, מובחן. אבל תבין שאין שום לגיטימציה מבחינתי לסחר חליפין שכזה. גם פעם אחת בה אדם מוכר את גופו - יוצרת השפעה. והעובדה שיש אנשים שמוכנים למכור את גופם - תעודת עניות היא, למצב החברה שלנו, ולא נועדה להקל על המצפון של המקרבנים.

ואגב - אני מסכים לכל מילה במאמר התגובה שכתבה לך רעות מבית דרור (קישורית http://www.gogay.co.il/content/article.asp?id=8106)

היה מדהים. בהחלט עלינו מעבר לציפיות שהצבנו לאירוע.

ובכל זאת, חייבים לנתח את ההפקה ולראות מה אפשר ללמוד לפעם הבאה. אגב - נשמח לשמוע מה דעתכם - פשוט הוסיפו תגובות (טוקבקים) כאן למטה.

דברים טובים:

* שיווק - השיווק בטיימאווט עובד נהדר! גם השימוש בCiviCrm ורשימות התפוצה בדואל הוכיח את עצמו. רוב האנשים שהגיעו, שמעו על האירוע בתפוצת הדואל ששלחנו. לדעתי (ברוך) גם וידוא הנוכחות הטלפוני סייע.
* שמפניה וכוסות שמפנייה - צבעו את האירוע. עשו הרגשה נהדרת.
* פירות יבשים - נהדר! יובל - תודה! עושה כיף שיש אוכל ולא צריך "לברוח לחטוף משהוא".

דברים שלמדנו על הפקת תערוכות:

* כאשר שמים באולם פסנתר, או מצלמת וידאו - המיקום שלהם מקרין באופן תת-מודע על המבקרים. התמונה שמאחרי צלם הוידאו, חמקה מתשומת הלב של רוב המבקרים, ונמכרה במחיר נמוך מאוד אפילו שאחד הקניינים רשם לעצמו לרכוש אותה במחיר גבוה. התמונות שליד הפסנתר כמעט ולא נמכרו כלל. * לא לעבוד עם קאפות. זה חומר גרוע מאוד אלא אם כן הוא מגיע ממוסגר ועם זכוכית בחזית. * רצוי להזמין את היוצרים לזמן תליית העבודות ע"י האוצר. ברור שלאוצר הסמכות להחליט איפה כל דבר ייתלה, אבל היוצרים שרגישים לנושא התלייה, יוכלו לדבר עם האוצר, כלומר תוכל להיות תקשורת טובה בין האוצר לבין האומנים לפני שהתערוכה מתחילה. כך אולי יימנעו מצבים בהם האמנים מרגישים שהיצירה שלהם "בסוף המסדרון" או "מתחת לקו העין". אגב, זו גם דרך טובה לנצל את ידם המוכשרת של האומנים בקצת עבודה התנדבותית - תליית היצירות שלהם עצמם (במיקומים ובאופנים שקבע האוצר). * לפני שהורסים יצירה / מקמטים הדפס / מכתימים קנבס וכו' - וכאן אני למשל אשם בשתי תקריות כאלו - עדיף שהאמן יעשה את זה בעצמו. ערבו את האמנים בתהליך האריזה, הובלה, פריקה, תלייה וכו' - וחסכו מהמצפון שלכם כאב רב. * לא לקבל יצירות מחימר לא שרוף. * דבק דו צדדי יש לבדוק ראשית שעשוי מחומר שלא "נוזל" אחרי שעתיים. * מדבקות להדבקת יצירות - יש לקנות רק את אלו שעשויות משקף ולא כאלו מ-PVC - ה-PVC "נוזל" מהקיר והיצירות נושרות. * תאורה - קריטי, קריטי, קריטי. הפינה החשוכה לא מכרה כלום. ציור כמו "ואף על פי כן" לא ניתן להעריך ללא תאורה מתאימה. * כדאי תמיד שכל בעלי התפקידים באירוע, ובמיוחד בעלי תפקידים קריטיים, יבדקו היטב שהם לא מתחייבים לגורם אחר על נוכחות במקביל לתזמון האירוע; לא היינו רוצים ליצור ניגוד עניינים כזה אצלהם.

ציור שלא ניתן להעריך בלי תאורה מתאימה. במיוחד לא כאשר הוא נמצא מאחורי הצלם וידאו, שגם ככה אף אחד לא רוצה להפריע לו. אדם ללו אלמוג, "ואף על פי כן ולמרות הכל אעשה כאהבה נפשי". שמן על בד, בחריטה. ממוסגר

דברים שלמדנו על הפקת מכירות פומביות:

* חובה להציב בצמוד לכרוז, לבמה, את דוכן רישום "logging" שבו ירשמו שמות היצירות, שמות המציעים והצעותיהם. בנוסף לכך, יש לתעד את המכירה בוידאו מחשש ל"חוסר זכרון" לאחר המכירה.
* קריטי לזכור שהצופים ביצירות, אינם מכירים את "סיפורי הבירה" שמאחוריהן. לא על ביוגרפית האומן והשכלתו, לא על המניעים ליצירה, לא על תהליך היצירה ועלויות חומרי הגלם, ולא על הסיבה לתרומת היצירה לתערוכה. כנראה צריך למצא דרך לאסוף את המידע הזה בתהליך הפקת ואוצרות התערוכה, ולארוז אותו איכשהו. אני חשבתי שאם האוצר, שעשה עבודתו המדהימה בהתנדבות ואני ממש מעריך אותו על כך - אם היה מסתדר לו להגיע לאירוע, יכול להיות שהיה יכול לספק את ה"סיפורים" הללו. בדיעבד, אני חושב שאפשר היה להכין כרטיסיות מתחת לכל יצירה, או לבקש מהקריין להוסיף 2 משפטים על כל יצירה. בכל אופן, בתערוכה שהייתה, יצא שרוב רוב המבקרים לא הכירו את הרקע ליצירות, ולדעתי היצירות נתפסו על ידיהם כ"סתמיות", ללא סיפור מסגרת.
* כ י ס א ו ת . כ י ס א ו ת . כ י ס א ו ת . וחוזר חלילה 100 פעם.
* כאשר האולם משדר אנרגיות שליליות, למשל בגלל אקוסטיקה נוראית, קשה נורא להתרכז וממש מתחשק לברוח. זו הסיבה שבסיום המכירה, נותרו רק שליש מהקונים באולם.
* דובר שלא מסוגל להגיע בתזמון המדוייק שאנו מבקשים, כי הוא באמצע ארוחה - להוריד מרשימת הדוברים. או לתת לו לדבר באמצע / בסוף. חייבים להתחיל בזמן ולא לפשל עם התזמון.
* טקסט לקריין חייב להיות מוגש ללימוד בע"פ לפחות שלושה ימים מראש.
* לא לתלות יצירות עם דבק דו צדדי. כשצריך להציג אותן, במכירה, אי אפשר להפריד אותן מהקיר..
* חובה להתייעץ עם 3-4 מומחי אמנות, וכמובן גם עם היוצרים, כדי לדעת כמה לדעתם חייב להיות מחיר פתיחה (עלויות הפקת היצירה לפחות). יצירה שלקח לעבוד עליה שבוע עבודה, אי אפשר למכור במחיר של יצירה שנעשתה בשלוש שעות.
* הפרדת תפקידים. איש הכספים לא יכול להיות איש הlogging, וגם לא יכול להיות איש המכירות בטלפון.
* חזרה גנרלית לפני הופעה...
* חובה לקרא את חוקי המשחק לפני שמתחילים,,, כאילו??? הלוו?? מכירה בלי להגיד מה התנאים למכירה?

דברים שהופתענו לגלות על עצמנו

* אירוע בלי תוכנית תקציב מוכנת מראש וללא מעקב תקציבי??
* אין חוזה כתוב מול האולם המארח??
* אי אפשר לנעול את האולם בזמן התערוכה??
* איך לא תכננו הגברה לפני שהגענו ליום האירוע?? להתקע בלי כבל סיגנל של 30 מ' שיש לנו במחסן בקילו?
* למה לסמוך על ההגברה של מישהוא אחר כאשר אנחנו יודעים שזו נקודה קריטית בניהול הסיכונים??
* כמה פעמים יובל אמר לנו להביא פנסים מהבית?
* איסוף יצירות ביום התערוכה??? ולמה לא לארגן כבר שליחות בתשלום, שבוע לפני?
* איך חשבנו שהכל יכנס באוטו בלי העגלה?

היה טיול מרתק, מאוד מענין ויום יפה גם למחרת היום (שבת).
בהתחלה הגעתי אני (שיר) עם חששות, מה להביא? עם מי לנסוע? אבל הכל נעלם די מיידית (: הגעתי גם עם מישהי שהכרתי לפני אך זה קצת עזר?! (: כמובן..
הדרך מקסימה אך לא קלה (: דרכינו.. מזג אוויר טוב מאוד - אפילו בת'א קר ולח יותר, כמובן.
המים היו נעימים.. והאוכל טעים והאנשים איכותיים ונחמדים ונותנים מקום אחד\ת לשני. עם עזרה של אוכל והליכה, בקשר אחד עם השני, עם ברוך ובן ושאר החבר'ה. כמובן שחלק מתחברים יותר וחלק פחות אבל בסך הכל היה מאוד מהנה.
הארגון היה מדויק (:
אין תלונות (: קריצה..
ישר כוח
מקווה להגיע שוב ושוב..
שיר ומירב (:

המון תודה על חויה וזכות להכיר אנשים טובים באמצע הדרך!

(תמונות ניתן לראות בקישורית הזו)

טרנסג'נדר (שיר מאת מיכל נויגיבורן)
יושבת פה, כותבת שירים בסכין,
הלוואי ויכולת לראות איך אני חותכת את הדפים ומחייכת.
זה לא בדיוק שיר ולא בדיוק סיפור,
תקראי לזה תיאור,
תקראי לזה הפרעה נפשית קלה.

בחצי חיוך מושפל, חצי מבט מורעב,
אני חצי נשמה, חצי נחמה, חצי בחורה.

ואני נראית כמו כל אישה אחרת,
שונה ומוחלטת, מופתעת לדעת?
קורה שגם אני מיוחדת.
הראש חושב רציונאלי, לפעמים מעט מאצ'ואיסטי,
אבל החזה העומד שלי, הגדול הזה, מבלבל אותך.

אין היגיון ורצף כרונולוגי בין שורה אחת לחברתה,
בין פסקה ראשונה, אמצעית ואחרונה.

אני רואה את הצורה הגרפית, ובזה לה,
אני רואה מעבר לזין שהיה לי.
אלוהים לא מיקם את השכל שלי שם.
ואני מתפללת, בנשיכת שפתיים חתומות,
צועקת צעקה שכולם שומעים, אבל מתעלמים....

מכתב פרידה

בשבוע שעבר נפל הפור: החלטתי לעזוב בסוף החודש את שישה צבעים, ולהמשיך הלאה בחיי. צעד זה נובע ממגוון שינויים בחיי האישים שדורשים ממני היערכות אחרת.

חשוב לי להדגיש כי צעד זה אינו מגיע מתוך אי-נחת ביחס לשישה צבעים; אדרבא, ההפך הוא הנכון. חבר אמר לי כשסיפרתי לי שאני מחליף מקום עבודה, “אבל חשבתי שאתה באמצע צמיחה". ואמנם, הייתי בתהליך של צמיחה אישית משמעותית במסגרת העבודה בשישה צבעים. מעבר לכך, אני חש כי שישה צבעים התחילה בעצמה בתהליך של גדילה והתפתחות משמעותים, אשר אני זכיתי להיות שותף להם.

בעיניי, שישה צבעים היא יוזמה מעולה, העונה על נישה שמאוד מאוד חסרה בחברה. מן הבחינה של התפיסה החברתית הרחבה, מה ששישה צבעים עושה הוא מה שכל קבוצה מדוכאת צריכה לעשות: להיבנות מבפנים כדי להגיע החוצה עם כוחות חזקים ולהאבק על מקומה החברתי (עדיף בליווי של מליציה (: ).

כשנכנסתי לתפקיד לפני כחצי שנה הייתי ספקן לגבי הרעיון העומד מאחורי שישה צבעים. אולם, לאט לאט הצלחתי יותר ויותר לקבל את הרעיון, להבין את חשיבותו, ולאמצו. מימוש הרעיון עדיין בחיתולים; דרוש עוד הרבה אורך רוח כדי לייצבו על הרגלים האחריות. ואין לי ספק שכאשר יתייצב, הוא יתחיל לנשוך, לבעוט ולנפץ את העולם.

ברוך ובנצי היקרים, שלקחתם על גבכם את ההקמה של שישה צבעים: לו היו עוד שהיו מוכנים לתת רבע ממה שאתם נותנים למען המטרות שחשובות לכם. אתם זוג יקר, שאזכור את המסירות והנתינה שלו לעוד שנים רבות. בעיקר אזכור את האהבה העצומה בינכם.

נשמור על קשר,

אלדד

ט"ו בשבט הוא חג ארצישראלי. אך עבורי, אותו חג המסמל ארצישראליות ואדמה, מסמל עבורי גם דברים אחרים. אישיים יותר: חיבור, קשר, שורשיות. במהלך החיים שלי, עברתי ממקום למקום - נפשית כמו גיאוגרפית - לא מעט. התבגרתי, השתניתי. דברים שחשבתי ש"שורשיים" ו"נטועים" בי השתנו גם הם לא מעט. לדוגמה: העיקשות שלי - יותר דומה לשיח אלה היום, מאשר לאותו ארז שהיה נטוע בי. באותה מחשבה, גם האוריינטציה המינית שלי השתנתה לאורך השנים. בתחילה - כשיצאתי מהארון, הייתי הרבה יותר "לסבית" מאשר "דו-מינית". ובאופן כלשהו, גיליתי בי כמה צדדים הטרוסקסואלים. היום, אני חיה ללא הגדרה מגדרית, לא כל כך ברור לי איפה אני נמצאת בסקאלה הגאה, לטוב ולרע.

אני מחפשת איפה להשתלב, איפה להשתרש, אם תרצו. בתהליך האנושי והמדהים הזה שנקרא "התבגרות" (שנמשך תמיד) ישנו גם תהליך למידה. השרשתי בעצמי: אהבה עצמית, קבלה, אורך רוח ומעל הכול: אמונה! אמונה בכך שאני לא תמיד יודעת הכל. אמונה ביכולות האדם לשנות את טיבו של עולם. אמונה בכך שמשהו גדול יותר מהאבולוציה, כמו שאנחנו מכירים אותה, ותהליכים מדעיים יצרו את העולם מלכתחילה ואותנו. ואמונה אחת שהשתרשה לה לאחרונה,והיה לי קשה להאמין בה: אהבה. מסתבר שיש דבר כזה. נכון, זה בדרך כלל קורה לאנשים אחרים מסביב, אבל אהבה, במובן הרחב שלה, מתרחשת כל הזמן. גם מסביבי, גם לי. אני מוקפת באהבה של חברים נפלאים, משפחה תומכת, בן זוג(?), והעשייה.

העשייה הקהילתית שלי מונעת בכוח הזה. מעבר לאקטיביזם והאלטרואיזם הטהורים שלי. אני אוהבת את הדמעות הכרוכות בעבודה קשה ומאומצת, את הימים של בלבולי המוח, את הציפייה לראות את הקבוצה של חדרה גדלה ומתפתחת. ולא רק מספרית, אלא גדלה בנפש, בינה לבין עצמה. אני אוהבת את העמותה, את העשייה בתוכה, את הערכים שהיא מנחילה. ומעל הכול את האלוהים הזה שנתן לי פירות - אנשים מדהימים כל כך, מלאים בתוכן, עסיסיים, בשלים ובוסריים כאחד, שמשאירים מגוון של טעמים בלשון...

* מיכל נויגבורין הינה חברת ועד בעמותה, ומרכזת את קבוצת "הסלון הורוד" בחדרה.

מי היה מאמין, אני כותב עדכון לבלוג, בפער של שבוע.
למה? לא בגלל שנחתה עליי איזה פרץ של יציריות חסרת גבלות, אלא פשוט מחכה לתושבה מכמה טלפונים ויש לי עוד די הרבה זמן לפגישה הבאה. וחוץ מזה אני עובד מהבית שהופך את סדר היום שלי ליותר יעיל ומהיר.
בכלל אני אוהב לעבוד מהבית. גם ללמוד אני עושה מהבית ולא בספרייה או בבית קפה. בטח זה קושר לעבודה שאני איש חברותי מידי וכשאני בציבור אני מרכוז יותר באחרים מאשר במטלה שיש לי לעשות. הגברת שאני יוצא איתה עכשיו היא בידוק ההפך, כלומר גם היא אוהבת לעבוד מהבית את מרבית הפרנסות שלה (ויש הרבה) היא עושה מהבית אבל מדיוק מן הסיבות ההפוכות אין לה יותר מדי סבלנות לא\נשים. מוזר איך זה שא\נשים מתוך דפוסי התנהגות שונים מפתחים פרקטיקה די דומה.
היום אני עובד אחרי שבוע של חופשה. לא ממש שבוע אלא יום אחד, אבל בפועל לא עבדתי מיום שני שעבר. מוזר לחזור לעבוד אחרי שבוע. האמת אומנם לא עבדתי אבל הרבה מאוד עבודה עשיתי ביני לבין עצמי ביחס לעבודה. וכך חזרתי אחרי שבוע רענן וסבלני יותר לעבודה. מענין כמה זמן זה ימשך.
מדינת ישראל היא כבר מזמן לא מדינה סוציאליסטית (כאילו שהיא אי פעם הייתה כזו – אבל פרק בהיסטוריה ביקרותית בפעם אחרת) ואפילו לא מדינת רווחה אבל בכל הנוגע לשבתון של יום הבחירות החוקים נוקשים. מצאתי את עצמי מתכנן את מחר כיום עבודה מרוכז וארוך, שבו אצליח לתאם הרבה פגישות וישבות קידום פרויקטים וכו', אך בצהריים קיבלתי הודעה שאם כל הרצון שלי לנצל את יום השבתון לעבודה, אפילו עם זה מבחירה ואפילו שאני מעדיף זאת, אי אפשר, אז שוב פעם להזיז ולקבוע מחדש הכול. אלדד – פעם הבאה לברר עם גורמים בעלי סמכה בשאלות כאלו לפני שמתכננים.
אחזור ואציין שאני עובד מן הבית, אז היה הספק שלא בגדר הרגיל ואפילו תכננתי כבר את טיול מרץ שיהיה הפעם באורך של יומים עם לינת שטח... יהיה מגניב.

לכו להצביע מחר !!!
וזכרו להצביע לרשימה שמגינה על זכיות להטה"ב ומיעוטים אחרים.
היתרון נוסף שלעבוד מהבית, אפשר לשמוע מוזיקה שאוהבים....

פרק א' - בריאת העולם

"בראשית בראה אלוהים את השמיים ואת הארץ:
והארץ הייתה תוהו ובוהו וחושך על פני תהום,
ותקרא האלוהים את המלאך מיקי בוגנים
המהממת שיביא שנדליר בהנחה ויהי אור:

ותאמר אלוהים:"הלו.. תוהו ובוהו "
ותקרא האלוהים את המלאך אביעד קיסוס
בן אוחצ'ה המושלמת ותסדר אביעד את ארון ה'.
ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד.

ויהי מבדילה בין האוחצ'ה והבוצ'ה
ובראה את האוויטה וקראה אותו "משכן האלוהים"
ותקרא העם להניח מנחה
וזלמן שושי קראה: "גאווה":

פרק ב' - המבול

"ובת קול באה את נוח ותאמר:
"הנני אלוהים, כי יאכטה ליום ההולדת רציתי ובנית לי."
ויאמר נוח את אלוהים כי יום הולדתה רק עוד שלושה חודשים
ותשיב אלוהים כי היא בווסת וממורמרת.
ורץ נוח ויעש את היאכטה.
ויעש אותה שלוש מאות אמה אורך,
חמישים אמה רוחבה ושלושים אמה קומתה:

וביום ההוא ראתה האלוהים כי היאכטה בעיצוב ויקטוריאני מה זה פאסה
ועלה חרון אפה ותמטיר מבול על הארץ ארבעים יום וארבעים לילה:
ויפנה נוח את האלוהים ויבא מנחה בונבוניירה של "פררו רושה"
ואלוהים דואגת הפיגורה ותרגז ותשלח ממטרים על הארץ ותחרב הארץ.
וביום הארבעים לממטר ויבוא נוח את האלוהים
ויעש לה "דיגי" ו"נעימים" וישלח נוח ליונה אס.אם.אס לבדוק הארץ, הכלו המים
ואחרי ארבעה מספר וישבות ויאמר:"מאמי,מאמי מאמי,די":

פרק ג' - יציאת מצרים

"ויהי ביום ההוא ויקרא את משרתיו ויאמר: "ויבוא משה את הארמון
ולמשה קוביות בבטן בצבע שוקו והנני צריך קולקציה חדשה":
ויבוא יובל כספין ויעצב לו כובע עם נחש מזהב וזה..:
ויקרא פרעה את מאמן הכושר מהולמס פלייס
ויעש לו המאמן מהפך ולפרעה גוף וואי וואי:

ויבוא משה אל הארמון ויאמר כי האלוהים תכה את הארץ מכות
ויחשוב פרעה בליבו כי משה סקסי בטירוף בחרון אפו,
ויעש לו משחק אותה קשה להשגה ושלח משה את הארמון
ואלוהים נתנה דם בכל ארץ מצרים ובעצים ובאבנים:
ויקרא פרעה את משה אל הארמון ויאמר משה אל פרעה:
"כי ישראל היו עבדים בארץ מצרים":
ורגז פרעה ושלח את משה בשנייה את הארמון.

ויאמר משה:"אם מאן אתה לשלחם הנה אנוכי נוגף כל גבולך בצפרדעים":
ושרץ היאור בצפרדעים ותהא האופנה בירוק קרפדה,
ויעל הצפרדע על משכב פרעה ותכס את הארץ.
ותגעל אמיר קמינר מן הצפרדע ותשלח אותם גיל חובב וביתו ויעש מהם נזיד.

ולאחר תשע מכות מצרים: דם,צפרדע,כינים,ערוב,דבר,שחין,
ברד, וחושך ויקרא פרעה את מיקי בוגנים
בן תשעים במלכותו ובוטוקוס שומר שפתיו,
ויעש גם לפרעה הנחה ויביא גם לו שנדליר.
ותבוא מכות בכורות ותצטער פרעה כי בנים בכורים
וימות וימצא משכב ולא יעש להם משכב זכר:

וישלח משה שליח את פרעה לאמור:"שלח נא את עמי":
וישלח פרעה ישראל מעליו ויבקש נשיקה אחרונה את משה.
ויעש להם ישראל מצעד במדבר וקראו אותו "מצעד הגאווה":
וישראל צמא במדבר ויכה משה בסלע וייצא קוסמופוליטן,
וילך ישראל ובא ישראל את הארץ המובטחת ויחנה האוויטה המחודש
ויעל רגל שמה ושמו ישראל הארון בעירו, ומארון תצא "שישה צבעים":

פרק ד' - הקמת הסלון הורוד

וביום השמונים ליציאת "שישה צבעים"
ובאה מיכל נויגבורן בת בוצ'ה בת יונה אל "שישה צבעים לאמור:
"ונעש לנו בחדרה הילולה
ותעש לנו האלוהים קהילה גאה.

ויאמר ברוך אורן שליח אלוהים:
"נעש לנו כמו בבאר שבע":
ויסבר בן ציון סליוז סגן לאלוהים וסטייליסטית:
"כי בבאר שבער היה שבת ב"ש
ויעש ישראל בבאר שבע משתה ופעילות חברתית":
ויצא חן ההסבר בעיני מיכל ותחשוב מיכל ההילולה
ותחפש שם את ההילולה:
ובאה יונה אמה כנביאה משמיימה
ובידה צינור ירוק לאמור:
"צריך לזרוק הספה הורודה אשפתה"
ויעל אז הרעיון בראש מיכל ותקרא להילולה "הסלון הורוד".

ניסון להתחכם ולהעביר מסרים בחרוזים לא מוצלחים:

אז שוב מגיע סוף החודש ויש לי בלוג ריק.
כן הבוס שלי התריע ונשארו איתי רק המטלות הפתוחות,
קניתי הוונס של מצב רוח ויש לי יאמבא בן אנד ג'ריס לקינוח.
יש סלון ורד יש אשדוד יש קורסים בתכנון, וטיול שברוך שומר עוד מתקופת השומר.
אז לא כדאי לאחר, ולא כדאי לוותר,
אז כן כדאי תסתדר וכדאי שתמהר.
כי על הבלוג הזה כולם בונים,
כולם רוצים להיות בפנים, להיות בעניינים.
יש כבר יעדים ברורים לפחות שתיים עשרה אלף ושלושים,
בחוץ אני סופר לפחות מאתיים חמישים, תשעים אחוז גאים הישג מרשים לכל הדיעות.
כי זה להיות או לא להיות, בעמותה הזו.

לפי "יהיה פיצוץ" של שבק"ס.

עדיף שאת כתיבת השירה והחרוזים העביר לידי מישהי אחרת. אני לא ממש טוב בזה.

הצצה לעבר העדכון האחר מראה שפעם אחרונה שכתבתי עדכון הייתה לפני 3 שבועות ו3 ימים. למה זה נראה הרבה יותר מזה. אין לי מושג. בכל מקרה הם אתם שאולות אז השיעול שתקף אותי עבר. זה היה דלקת קטנה בתחתית הגרון. אבל עכשיו יש מחלה חדשה: "תוקפת מבחנים". אחד כבר עבר אתמול בצרפתית. מחר יש מבחן בית בתואריה ביקרותית ( אחלה קורס). למה אני טורח לעדכן לגביי חיי הקשים כסטודנט? אהה עי זה פשוט אומר לגביי שישה צבעים כי אני אעבוד בחודש הקרוב בימים ובשעות משתנים.
לאחר כמה התייעצות הגענו למסקנה שאני צריך supervision {ומי שאינה בקיאה בשפת הNGO'S (ארגונים ללא מטרת רווח), supervision – זה מלווה מקצועי שתפקידה לתת מראה לעבודה בכל מיני מסגרות של תפקיד.
העלם שנבחר למטרה זה ליאור מנצ'ר, איש רב פעלים, מקצועי אך בעיקר מאוד מאוד נחמד. ליאור נתן לי כמה כלים לבחון את העבודה. המשמעותי שבהם זה פשוט לרשום את הזמן שלוקח לי לעשות כל מטלה. הכלי הזה ייתן לי לדעת על באמת אני משקיע את העבודה שלי. מקווה שסדרת המפגשים יעזרו לי לעשות את העבודה שלי בצורה יותר טוב. ובתקווה כי זה יעזור לקדום שישה צבעים.
עדכון, הרגע התנגן “My Way” בביצוע של Sid Vicious, איזה ביצוע מגניב בלי ספק הרבה יותר טוב מזה של Frank Sinatra. למי שלא מכיר בדיוק בשביל זה המציאו את האינטרנט. או פשוט פה ברוך סרב לרוקד איתי לצלילי השיר וטען "אוי הסטריטים הללו, אני מעדיף לשבוע מוזיקה של הומואים" - ושם אוזניות.

אגב יש היום עוד ישבת וועד וגם לה אני עוד צריך להכין כמה דברים אז להתראות...

כמו כל המשק, גם הקופה של שישה צבעים נמצאת בתקופת בצורת.

חשבתי על דרך יצירתית לגייס קצת כספים לקופה. ניסיתי להריץ בראש כל מיני אירועי התרמה. מייד קפצו ועלו ערבי ההתרמה של ארגון הנוער, עם כל העברי לידרים, ההופעה השנתית של רמי קליינשטיין עבור עמותת אד"י לתרומת איברים, התערוכות שמארגן הועד למלחמה באיידס, עם כל השרי אריסונים, שוק הבגדים שמארגן הקו לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית, המכירה הפומבית של הציורים ללא ציון שם האומן שמקיים ארגון נוסף, ואפילו שוק האוכל שעשינו בתיכון. חשבתי: מה עוד אפשר לעשות כדי להפיק אירוע מכובד, מכבד, שכולל איסוף תרומות מחברים, ושלא יהיה שגרתי מדי. אה, ואם זה לא יותר מדי לבקש - גם שיקדם את הערכים של העמותה שלנו, כלומר - יחזק את תחושת הקהילה, תחושת הביחד.

אחרי הרבה גילגולים - עליתי על רעיון ה"תע-ארוחה". המשלב כמה מוטיבים: מפגש חברי בשביל הביחד, קצת אלכוהול בשביל הקלאסה, תערוכת אמנות כדי שיהיה מסקרן, ושוק אוכל ביתי כדי שיהיה את מה לנשנש.

עד כאן הכל נהדר, אתם אומרים, אבל מאיפה יגיע הכסף הגדול? זו באמת שאלה טובה. בהתחלה חשבתי לעשות מעין תחרות בין הציירים, אבל זה הזכיר לי יותר מדי את המסרונים של "כוכב נולד". התייעצתי עם עצמי עוד קצת, וחשבתי על רעיון נוסף: מכירה פומבית. כן! ככה גם אפשר לעודד אנשים לצרוך אמנות. נבקש מכל אחד מהאמנים לתרום לנו כ2-3 יצירות, ונציע אותן למכירה פומבית. כמה שיהיו הנוכחים מוכנים לשלם עבור היצירות, זו תהיה תרומת האמנים ותרומת רוכשי האמנות, לעמותה.

אז מה אתם חושבים על זה? הרעיון טוב? יהיה לכם נחמד להשתתף באירוע כזה? רוצים לקחת מעורבות בהפקה? אשמח לשמוע.