שישה צבעים בונים קהילה גאה בישראל

ט"ו בשבט הוא חג ארצישראלי. אך עבורי, אותו חג המסמל ארצישראליות ואדמה, מסמל עבורי גם דברים אחרים. אישיים יותר: חיבור, קשר, שורשיות. במהלך החיים שלי, עברתי ממקום למקום - נפשית כמו גיאוגרפית - לא מעט. התבגרתי, השתניתי. דברים שחשבתי ש"שורשיים" ו"נטועים" בי השתנו גם הם לא מעט. לדוגמה: העיקשות שלי - יותר דומה לשיח אלה היום, מאשר לאותו ארז שהיה נטוע בי. באותה מחשבה, גם האוריינטציה המינית שלי השתנתה לאורך השנים. בתחילה - כשיצאתי מהארון, הייתי הרבה יותר "לסבית" מאשר "דו-מינית". ובאופן כלשהו, גיליתי בי כמה צדדים הטרוסקסואלים. היום, אני חיה ללא הגדרה מגדרית, לא כל כך ברור לי איפה אני נמצאת בסקאלה הגאה, לטוב ולרע.

אני מחפשת איפה להשתלב, איפה להשתרש, אם תרצו. בתהליך האנושי והמדהים הזה שנקרא "התבגרות" (שנמשך תמיד) ישנו גם תהליך למידה. השרשתי בעצמי: אהבה עצמית, קבלה, אורך רוח ומעל הכול: אמונה! אמונה בכך שאני לא תמיד יודעת הכל. אמונה ביכולות האדם לשנות את טיבו של עולם. אמונה בכך שמשהו גדול יותר מהאבולוציה, כמו שאנחנו מכירים אותה, ותהליכים מדעיים יצרו את העולם מלכתחילה ואותנו. ואמונה אחת שהשתרשה לה לאחרונה,והיה לי קשה להאמין בה: אהבה. מסתבר שיש דבר כזה. נכון, זה בדרך כלל קורה לאנשים אחרים מסביב, אבל אהבה, במובן הרחב שלה, מתרחשת כל הזמן. גם מסביבי, גם לי. אני מוקפת באהבה של חברים נפלאים, משפחה תומכת, בן זוג(?), והעשייה.

העשייה הקהילתית שלי מונעת בכוח הזה. מעבר לאקטיביזם והאלטרואיזם הטהורים שלי. אני אוהבת את הדמעות הכרוכות בעבודה קשה ומאומצת, את הימים של בלבולי המוח, את הציפייה לראות את הקבוצה של חדרה גדלה ומתפתחת. ולא רק מספרית, אלא גדלה בנפש, בינה לבין עצמה. אני אוהבת את העמותה, את העשייה בתוכה, את הערכים שהיא מנחילה. ומעל הכול את האלוהים הזה שנתן לי פירות - אנשים מדהימים כל כך, מלאים בתוכן, עסיסיים, בשלים ובוסריים כאחד, שמשאירים מגוון של טעמים בלשון...

* מיכל נויגבורין הינה חברת ועד בעמותה, ומרכזת את קבוצת "הסלון הורוד" בחדרה.