שישה צבעים בונים קהילה גאה בישראל

פורסם: 8/4/2013 20:18
עדכון אחרון: 10/4/2013 10:48 (פרישת חברים מהקו הלבן)

הבוקר קיבלתי את המכתב הבא:
"הי ברוך,
אשמח אם תוכל לברר לי מהם הקורסים האפשריים להכשרת בני נוער וצעירים למתן תמיכה בקו חם ללהט"ב.
תודה,
אסף"

אסף היקר,
ראשית נפתח בפרק היסטוריה על קוי הקשב בקהילה. אחרי כן נעבור לסקירת מה שיש, ולבסוף המלצותי.

רקע

למיטב ידיעתי הקו הראשון שהוקם היה הקו הלבן, מתוך הערך בויקיפדיה:
"הקו החל את דרכו בשנת 1979 במסגרת פעילות הקו הלבן, אשר נתן לראשונה מענה טלפוני ודיסקרטי לקהילת הלהט"ב בארץ. בתחילת שנות ה-90, בעקבות קבלת פניות רבות במשרדי אגודת הלהט"ב, הוחלט להכשיר מערך [נוסף ב.א.] של מתנדבים אשר יקבל את פני המגיעים לבית האגודה ויאפשר שירות שיחות פנים אל פנים, שירות זה נקרא "יש עם מי לדבר" והוא פעל במקביל לפעילות "הקו הלבן". עם השנים השירות גדל והשתנה, ובין השאר התחיל לתת גם מענה ותמיכה לפונים טלפונית. במסגרת שיחות קשב והכוונה. לימים, לאור פעילותם הזהה של שני הקווים במתן מענה לפניות, הוחלט בשנת 2004 על מיזוגם תחת השם "יש עם מי לדבר - הקו הלבן".

אם מציצים בכתבה של יניב הלפרין בעיתון הקהילתי GOGAY, מגלים סיפור קצת שונה. הקו הלבן בעצם הוקם כבר בשנת 1977 ע"י דני לחמן. בקו הקפידו על סטנדרטים מקצועיים מחמירים, כשהראשון ביניהם הוא דיסקרטיות מוחלטת של המשיבים בקו. מטרת הדיסקרטיות היא להקל על הפונים לקו, כדי שלא יחששו שהם מוסרים את סודותיהם לאדם שייתכן ויפגשו ברחוב למחרת. הקו הלבן התנהל במסגרת האגודה, אך גם עם הסגל הניהולי של האגודה הקפידו מתנדבי הקו לשמור על דיסקרטיות.

איפשהו באמצע שנות ה-90, עוד בטרם עמותת "הבית הפתוח" מוקמת ב-1997, מוקם קו מידע לירושלמים. על ההנחיה המקצועית של פעילי הקו אחראי ג'רי לוינסון, פסיכולוג שהנחה את קורס ההכשרה של הקו הלבן משך 5 שנים. עמותת הבית הפתוח קמה כאמור ב-1997, ובשלב זה פועלת במרחבי פעילות שונים ובתים פרטיים, ולבסוף עוברת לפעילות במבנה קבע ב-1999, לאחר המעבר למבנה קבע, ג'רי מייסד את פעילות "מקבלי הפנים" בבית הפתוח. שירות מקבלי הפנים מופעל ע"י מתנדבים בשעות הערב, מאפשר לכל המגיע לביקור בבית הפתוח היכרות עם המקום ופעילויותיו, וכן קשב פנים מול פנים ובטלפון.

באגודה רואים כי טוב, ואיפשהו בתחילת שנות ה-2000 מקימה האגודה את קבוצת מקבלי הפנים בבית האגודה, תחת השם "יש עם מי לדבר". מנהלי הקו הלבן מספרים להלפרין כי "ההחלטה של האגודה להקים את 'יש עם מי לדבר' באה מיד לאחר שאחד מראשי האגודה ומנהליה לא עבר את המיונים לקו הלבן ולא התקבל כמתנדב בקו. זו התנהגות שמתאימה לגנון ולא לארגון שמצהיר על עצמו כחשוב ומרכזי". מסיבות אלו או אחרות, מתחילה האגודה "לייבש" תקציבית את הקו הלבן.

כדי להיות הוגן, כדאי קצת לתת רקע על מצבה של האגודה באותה תקופה. בשנת 2004 חל משבר מנהיגותי באגודה. נורה גרינברג נכנסת עם תחילת השנה לתפקיד יו"ר הועד המנהל, ומודיעה שבקופה חסרים 200 אלף ש"ח. היא מכנסת ישיבה דחופה ובה מוחלט למכור את הדירה שתרם לאגודה יעקב פזי ז"ל ברח' כרמיה, במטרה להגיע לאיזון כספי. המכירה מתעכבת בשל סוגיות משפטיות סבוכות, והכסף מהמכירה מוקפא בחשבון נאמנות כמעט עד סוף 2005. כך שלמרות ההחלטה על המכירה, המשבר הכספי נותר בעינו. נורה מאיימת להתפטר אם לא יוקנו לה סמכויות להתמודד עם המשבר הכספי. תשובת הועד הייתה: תתפטרי. באפריל 2004 נורה מתפטרת ואחריה נכנס לתפקיד מייק המל. מרגע זה האגודה נכנסת למסלול הישרדות כספי.

העבודה מול הנהלת האגודה בראשות מייק המל, המכהן בהתנדבות כיו"ר הועד המנהל - קשה מאוד למתנדבי חוש"ן - פרויקט סדנאות המודעות לקהילה בבתי ספר. ביולי 2004 הם מחליטים לפרוש מהאגודה. במכתבם, המפורסם בפומבי בעיתון גוגיי, הם מספרים כי "תרומתה של "האגודה" לפיתוחו של חוש"ן הייתה צנועה בהחלט – והדברים נאמרים על דרך ההמעטה והנימוס. חוש"ן לא מומן ע"י האגודה. נהפוך הוא – בכל אחת מהשנים האחרונות הזרימה פעילותו של חוש"ן כספים לקופת האגודה, הרבה מעבר לכל תקורה שאפשר לייחס לשירותים הצנועים (בלשון המעטה שבהמעטה) שהאגודה העמידה לחוש"ן. לא למותר לציין כי באותה שעה עצמה נמנעו מחוש"ן ע"י האגודה משאבים חיוניים, ואלה סופקו או ממונו ע"י מתנדביו. גם כעת, בעת יציאתו של חוש"ן לדרך עצמאית, החיונית כ"כ לביסוסו והתפתחותו, מושאר מאחור בקופת האגודה סכום של כמעט 25,000 ₪. יותר מכך: לא רק שהתרומה של האגודה להתפתחות חוש"ן הייתה, כאמור, צנועה בהחלט, אלא שלא פעם ולא פעמיים היו גורמים מסוימים שלא רק שלא עזרו אלא הכשילו, הפריעו וגרמו נזק."

בהמשך אותה שנה, ובלב כבד, הועד מחליט לוותר על המשרדים ברח' נחלת בנימין 18, אחד מהסימנים הבולטים לנפח הפעילות העשיר של האגודה, משום שעלות שכירותם יקרה מנשוא. בשלב זה אני ממונה להיות חבר בועד האגודה.

מאז אינתיפאדת אל-אקצה, עלויות האבטחה של מצעדי הגאווה מאמירות ומגיעות לחצי מליון ש"ח במצעד הגאווה 2005, שאת הפקתו ריכזתי ביחד עם מייק המל וגיל פלדשטיין, מי שהיה מנכ"ל האגודה אז. בזמנו, עלויות האבטחה של הפגנות הושתו על מפיקי ההפגנה - ובמקרה זה על האגודה, כמפיקת האירוע. למרות כמות הצועדים הנרחבת (כמאה אלף אישה ואיש) והפעלת דוכני איסוף 10 ש"ח מכל צועד בתום הצעדה (!) למימון האבטחה, מצעד הגאווה 2005 הסתיים בחוב תקציבי של 200 אש"ח נוספים. חשבון הבנק של האגודה הוגבל באותה עת ועסקנו בעיקר במלחמות עם הוצאה לפועל וניסיונות נואשים לאסוף תרומות ולפתח משאבים.

חשוב לציין שהיום מפיקי אירועי מחאה אינם צריכים לשאת בעלויות ההפקה. בדצמבר 2005 (איזה תיזמון אירוני) הגישה תנועת "מטה הרוב" בג"צ נגד הטלת עלויות האבטחה על מארגני אירועי מחאה (בג"ץ 2557/05 מטה הרוב נ' משטרת ישראל (נבו, 12.12.06)) - וב12 בדצמבר 2006 בג"צ פוסק כי על הרשות המקומית לשאת בעלויות האבטחה, כיבוי האש ומגן דוד אדום לאירועי מחאה.

ובחזרה לספטמבר 2005. על רקע המשבר הכספי באגודה, הנמצאת בחובות המסתכמים בלמעלה מחצי מליון ש"ח, מחליטות פעילויות רבות, שציפו לקבל משאבים מהאגודה, כספיים או ניהוליים, לפרוש ממנה או להתייבש. בתקופה זו מתפרסמת גם הכתבה של יניב הלפרין לעיל, אשר בה קובלים חברי הקו הלבן על "ייבוש כספי" (11/9/2005). לאגודה באותו זמן אין כסף לשלם אפילו שכירות על המקלט בו הופעל הקו הלבן, כך שאין מה לדבר על תשלום למנחה מקצועי עבור הכשרת פעילי הקו הלבן. ועד האגודה מחליט על מיזוג פעילויות הקוים בלית ברירה (ובדיעבד גם מתוך בורות מסויימת על רקע חוסר ההיכרות עם הפעילים בקו הלבן). לדברי גורם בכיר בקו הלבן, "אף לא מתנדב אחד מהקו הלבן הצטרף ל"יש עם מי לדבר" בעת חיסולו של הקו הלבן בידי האגודה. לפיכך, "המיזוג" היה ונשאר פיקציה בלבד שהופץ על ידי גורמים באגודה שהיו מעוניינים בזמנו להציג את פני הדברים כאילו יש מיזוג בין הקווים. לא היה ולא נברא."

שבוע לאחר מכן מקהלת הגייזמרים מתלוננת גם היא על ייבוש כספי (18/9/2005), ובהמשך לאותו יום יניב וייצמן, אז עובד האגודה, אשר נמצא באותו זמן בהלנת שכר עבודה של שנה שלמה (!) בתפקידו כמנהל ארגון הנוער הגאה, מודיע על פרישתו של ארגון הנוער מהאגודה והמשכו כעמותה עצמאית.

2006 נפתחת בזעם רב בקו "יש עם מי לדבר" על ועד האגודה. במקביל הקו גם במצב של בלאגן רציני במנהיגות בתוך הקו. כפיר לביא, אחד הפעילים בקו, מחליט להעמיד עצמו כרכז הקו, וממונה לתפקיד. בקדנציה של כפיר הקו עובר השבחה משמעותית במדדים רבים, ביניהם במדד נוכחות מתנדבים במשמרות הקו, במדד גיוס מתנדבים חדשים ובמדדי איכות אחרים. ההצלחה האמיתי של כפיר היא בכך שהוא מצליח להביא לשלווה בין פעילי הקו. בסוף 2006 מפיק כפיר דו"ח סיכום על פעילות הקו בשנה זו - דו"ח ראשון מסוגו לקו אי-פעם - עדות לשיפור משמעותי במקצועיות הקו.

אגב, כסיפור צדדי: בשנת 2006 אין לאגודה מספיק כסף להפיק את מצעד הגאווה בתל אביב. אני מציע את שירותיי כמפיק המצעד בהתנדבות, וגם כמי שידאג לאסוף את תרומת הכספים הנדרשת להפקתו. אני מצליח לגייס כ-60 מתנדבות ומתנדבים לטובת ההפקה. בקשתי להדפיס חולצות עליהן הכיתוב "מתנדבי מצעד הגאווה 2006" מעוררת חרדה בועד מהמנהיגות שלי. כך קורה שבסוף אפריל 2006 מחליט החלטה הזויה במיוחד במחשכים - לאסור עליי לעבוד עם מתנדבים. אני כמובן מתפטר מן האחריות להפקת המצעד, וכך קורה שבשנת 2006 אין מצעד בתל אביב. הנושא חומק לחלוטין מן העין הציבורית, ולבסוף, כשאני טורח להדליף לאתר GOGAY שלא יהיה מצעד ושכדאי לחקור את זה (בכל זאת אני מחוייב בסודיות לאגודה), GOGAY פונים לאגודה וזו משיבה שבהודעה הזויה שהמצעד לא יתקיים בשנת 2006 בסולידאריות עם הבית הפתוח בירושלים אשר מקיים מצעד גאווה עולמי באותה שנה. הודעת יח"צ חסרת כל בסיס.

שנת 2007 נפתחת בזרימה של משאבים כספיים משמעותיים לאגודה בעקבות פתיחת פרויקט "עידוד תיירות גאה לישראל", פרויקט אשר היוה למעשה את אחת הסיבות לעימות האסטרטגי ביני ובין יו"ר הועד המנהל אז, מייק המל. טענתי אז וגם היום כי יש להתמקד בפעילויות ללהט"ב בארץ, ולא להפנות אנרגיה לקידום תיירות מחו"ל. עם כל הכבוד לערך הכספי שיש בכך. בבחירות לועד האגודה בתחילת פברואר 2007 אני מסיים את תפקידי כחבר ועד באגודה, על רקע עימות חריף עם מנהיגותו של מייק המל. אני פונה להקמת עמותת "שישה צבעים".

התמקצעות הקו "יש עם מי לדבר-הקו הלבן" (השם המאוחד) הולכת ומשתפרת, וכך גם הרצון להכנס לפעילות קשב ותמיכה ללהט"ב בפורומים השונים ברשת האינטרנט. אך הדבר דורש השקעת משאבים, והנהלת האגודה איננה נותנת יד לכך. הזעם בפרויקט שוב הולך ומצטבר. לאחר הרצח בברנוער, בנובמבר 2009, כפיר לביא מחליט שהגיעו מים עד נפש ובישיבה סוערת של מתנדבי הקו עם מייל המל, עדיין יו"ר האגודה - מודיע על פרישתו מהקו והקמת קו קשב נפרד - קש"ת, ביחד עם קבוצת פעילים מהקו. קש"ב מצליחה לפעול במתנ"ס הגאה ושם גם מצליחה להתחיל לעסוק בתמיכה דרך פורומים ברשת האינטרנט. אבל בסוף 2009 מחליט מנהל המתנ"ס, יובל אגרט, להקשיח את התנאים לשימוש בחדרי המתנ"ס. באותה תקופה שישה צבעים מוצאת עצמה מחוץ לחדר הפעילות שלה מתוך דרישה עיקשת של יובל לספק לעירייה כיסוי ביטוחי מסחרי לפעילות המתנדבים בעמותה. גם קש"ב מתקשה לעמוד בעלויות ביטוח מסחרי ולמעשה מסיימת את פעילותה בעקבות הנאוליברליזם של עיריית תל אביב-יפו, הבא לידי ביטוי בהתנהלותו של שומר הסף, מנהל המתנ"ס, יובל אגרט. אנחנו נותרים רק עם "יש עם מי לדבר", שאיבד את התוספת "הקו הלבן" לשמו, אי שם בשנת 2008, והיום (2013) נקרא פשוט "קו הקשב".

אילו קוי קשב ותמיכה פועלים בסביבת הקהילה הגאה כיום?

כיום פועלים מספר קוים, אני מקווה שאני מכיר את כולם ואנסה לפרט. רשימת קוים מלאה אפשרי בוודאי למצא דרך גוגל, או לפחות אצל משטרת ישראל... ריכזתי כאן את הקוים הקשורים לקהילה הגאה.

* קו הקשב (יש עם מי לדבר): מים א'-ה' בשעות 19:30 - 22:30
טלפון:03-6205591 מייל: yesh@glbt.org.il שיחה בארבע עיניים: ניתן לבוא ולדבר, אנחנו כאן בשבילכם - ממתינים לכם במשרדי האגודה, בקומה ב' במרכז העירוני לקהילה הגאה (בגן מאיר, תל אביב). ותק: הוקם בשנת 1977 ע"י דני לחמן.

* שירות מקבלי הפנים של הבית הפתוח בירושלים: כתובת: רח´ הסורג 2 (קומה א´), ירושלים. טלפון: 02-6250502 ותק: הוקם ככל הנראה בשנת 1999 ע"י ג'רי לוינסון (ניחוש שלי ב.א.)

* תהל"ה - תמיכה להורים של להט"ב: מוקד ארצי 24 שעות: 09-8855822 ותק: הוקם בשנת 1988 ע"י יונתן דנילביץ'.

* המתנ"ס הגאה בגן מאיר, לב תל אביב: מספק בעיקר מידע על פעילויות במתנ"ס, ופעילויות שסביב מצעד הגאווה התל אביבי. מספקים גם טיפול נפשי במחירים מסובסדים. טלפון: 035252896 ותק: המתנ"ס הוקם בשנת 2007 ע"י איתי פנקס. שירות הטיפול הפסיכוסוציאלי הוקם ע"י יובל אגרט בשנת 2008.

* סה"ר - סיוע והקשבה ברשת: שיחה אישית -צ'ט אישי עם אחד התורנים של סהר, שעות הפעילות של הצ'אט והאייסיקיו הן 21:00-24:00. הפורומים של סהר הינם קבוצות תמיכה, כלומר מקום לדבר עם אחרים, לתת ולקבל תמיכה. סייעי סהר יצטרפו לשיחה גם מחוץ לשעות הפעילות תחת הכינוי "סהר תמיכה". מייל - שגרו לנו הודעה ונענה בהקדם האפשרי. ותק: סהר הוקמה בשנת 2000 ע"י קבוצת אנשים (ששומרת על פרטיותה)

* ער"ן - עזרה ראשונה נפשית בטלפון: עזרה ראשונה נפשית בטלפון 24 שעות טל' 1201. מוקד תמיכה ועזרה נפשית לכל סוגי הבעיות, 24 שעות ביממה. ידוע לי אישית שבער"ן פועלות ופועלים מספר רב של מתנדבים מהקהילה הגאה ולמיטב הבנתי, הנושא הלהט"בי שם מוכר היטב. הייתי אפילו מגדיר את ער"ן ארגון תמיכה להט"ב-פרינדלי. ותק: שירות ער"ן הוקם בשנת 1971 ביוזמת הגב' מריה ברטה זסלני.

מה ההמלצות שלך למי שרוצה להתנדב בקו קשב קיים או להקים קו קשב חדש?

אצטרך לחשוב על זה עוד. אבל אלו ההמלצות הראשוניות:

* קודם כל ללמוד קצת. יש המון ידע בנושא, אבל עולים לי בראש בדחיפות!!! שני המאמרים הבאים: פסיכולוגיי, צ. (2005). נוער הומו-לסבי בסיכון/ ג'רי לוינסון. [גרסה אלקטרונית]. נדלה ב‏יום שני ‏08 ‏אפריל ‏2013, מאתר פסיכולוגיה עברית: http://www.hebpsy.net/articles.asp?id=594 (נמצא גם בתחתית דף זה כגיבוי מפאת חשיבותו של הידע) וכמובן מה תאמר לאדם שעל הגג? הצעה לטקסט למניעת התאבדות בזמן אמת (שנמצא גם הוא מגובה כאן באתר בדף "ניהול מלכ"רים - ידע מקצועי").

* רוב מסגרות התמיכה הקיימות ישמחו מאוד למתנדבות/ים חדשים, בכל גיל. אם יש מסגרת שקרובה אליכם רעיונית, העדיפו לפעול בתוכה או בשיתוף פעולה הדוק ואינטימי עימה.

* יש אפשרות להקים קו חדש ב"הנחייה מקצועית" של קו תמיכה קיים. במיוחד כאשר יש כמות פעילים רצינית בשכונה שלך.

* אם יש פחות מ-4-5 פעילות/ים ש"שרופים" על הרעיון להקים קו חדש, רדו מזה. הקמת קו והבאתו לרמה מקצועית בסיסית היא משימה שדורשת משאבים רבים. כיום הניסיון והידע המקצועי שנצבר בכל אחד מהקוים הוא רב, גם בתחום המענה וגם בתחום הכשרת המתנדבים.

* אם לא ניתן להתנדב מהבית (ב-ער"ן למשל, השיחות מנותבות לביתו של המתנדב) - אל תתנדבו בקו קשב הפועל במרחק של יותר מחצי שעה נסיעה ממקום מגוריכם. זהו מתכון לקשיים בהתנדבות לאורך זמן. העדיפו קו הפועל במרחק גיאוגרפי קרוב יותר, או הקימו קו חדש משלכם. או שפשוט תעשו דברים אחרים בחיים :-)

* בהקמת קו חדש, העדיפו לפעול בתוך מסגרת ארגונית קיימת. הקמת עמותה או חל"צ או כל ישות משפטית חדשה, עולה משאבים רבים, בעיקר המון בירוקרטיה, אבל גם הרבה כסף וזמן התנדבות. מצאו את המסגרת הארגונית שתוכלו לפתח בה אמון, תאמו ציפיות על קפה ואח"כ בכתב (חשוב!!!!), וקפצו למים :-)

* אם יש עוד שאלות - אני זמין מאוד לשאלות ותשובות בנושא הזה. וגם, אני שולח את המאמר הזה לכמה חברים/ות טובות/ים, שאשמח מאוד אם ישקיעו את האנרגיה ויטקבקו כאן את הערותיהםן.

בהצלחה!

תדהר טייכר ידידינו הוא כשרון בלתי מוכר בכתיבת שירה פוליטית-אקטיביסטית. והפעם, שניה לפני שזה נעלם מהפייסבוק, הנה השיר שתדהר כתב לרגל החזרה לשולחן ההפקה של מצעד הגאווה בחיפה.
קישור להזמנה לישיבת ההפקה בפייסבוק

"מה?!? כבר עברה שנה?!
שוב פעם מצעד גאווה?
לא הספיק לכם שנה שעברה???
חלאס באמת,
סעו לתל אביב, צעדו בירושלים,
עזבו את החיפאים בשקט -
אל תפריעו למנוחת הצהריים!

כי כאן בחיפה יש כבר הכל!
בית על הכרמל (...ארמונות בחול)
משרדים לתפארת (...אבל בעיר אחרת)
נציגים במועצה (...בגדר המלצה)
ושיתוף פעולה? ( דווקא יש! ממש ממש בהתחלה)

נו! אז הכל בסדר,
לא צריך להפריע לסדר
גם לא להטריד את המשטרה
ובטח שלא להעיר את הקהילה...
חיפה חיפה? מישהו שומע? ערה???

אז.
איך נעשה מהומה השנה?
שיירת משאיות? משט אוניות?
אולי הפעם דווקא מרימות בקריות?

כל זאת ועוד שאלות ותהיות במפגש התנעה של צוות ההפקה
לקראת מצעד הגאווה החיפאי שיערך בסוף יוני - קיץ 2013.
( המצעד בקיץ, המפגש עכשיו ב 4.3 כן? )

המפגש פתוח וחופשי לכ-ו-ל-ם!!!
כל מי שרוצה להשמיע קולו/ה!!
להעלות רעיונות! להעיר הערות !
סתם לבלבל לכולם בשכל...טוב נו...
כדאי וחשוב לבוא!!!"

שנה טובה לכל הקוראות והקוראים!

השנה נפתחת אצלנו בתדר מאוד גבוה. נותר עוד פחות מחודש ליום הספורט מעבר לקשת 2012 בהפקתינו. זוהי אחת ההפקות הגדולות ביותר שלנו, ובהחלט קפיצת מדרגה בגודל ההפקה. מטרת האירוע הבלתי מעורערת היא: להתמודד עם נושא הספורט בקהילה שלנו. מייד נשמעת השאלה: מה לי ולספורט? אז זהו. יש כאן משהו שצריך לעבוד עליו. זה נושא טעון ורגיש. לחבר בין הומואים, לסביות, ביסקסואלים וטרנסג'נדרים לספורט - זה לא כך כך פשוט. אז נכון שיש כמה שחקניות רוגבי וכדורסל וכמה שהולכים באופן קבוע לחדר כושר. זה נהדר. מה שאנחנו מצביעים עליו הוא שיש נתח גדל והולך של להט"בים שבשבילם הספורט הוא מחוץ לתחום. פצע פתוח.

להתיימר להוביל מהפיכה
למה בכלל כדאי להתיימר לשנות את העולם? קודם כל, כי לאף אחד אין מונופול על הספורט, וחבל שחלקים רחבים מהקהילה שלנו מרגישים מודרים מהתחום. שנית, כי זו אחלה דרך לשפר את מצב הרוח. בכל פעילות ספורטיבית הגוף מפיק אנדרופינים, שהם סם בריא במיוחד לגוף ומתכון מצויין לשדרוג ההרגשה. ושלישית, כפי שאומרים החברים במחאה החברתית, אנחנו האנשים להם חיכינו. יש לנו יסוד סביר להאמין ששישה צבעים היא הארגון היחידי בישראל שמתיימר להתמודד עם אתגר כזה. איגודי הספורט המקצועיים והעממיים אינם מכירים את המאפיינים של הקהילה שלנו, וממילא אינם פונים באופן ייחודי לקהילה שלנו. ארגוני הקהילה הגאה - ולא נוציא עצמנו מהכלל - אנחנו עסוקים בשגרה, כל אחד בהתמחות המקצועית שלו - מי שעוסקים בנוער, מי שעוסקים בחיבור לדת, מי שעוסקים בחינוך לסובלנות, ועוד. שישה צבעים מגדירה את עצמה על טהרת הבניה של חיבורים חדשים - לכן גם החיבור לספורט נמצא ממש כאן, לנגד עינינו.

בשבע השנים האחרונות הסתפקנו בטורניר כדורעף, והשנה אנחנו מרחיבים את ההפקה לקהלים חדשים. כמו בשנים קודמות, במרחב המרכזי ייערכו תחרויות היתוליות כגון משיכה בחבל ומרוץ 100 מטר על עקבים. בנוסף, למי שרוצים לטעום, יתקיימו אימוני אירובי ופלדנקרייז המוניים. לטובת אלו מאיתנו שהתחרויות עושות להם טוב, פיתחנו את תחום הטורנירים: השנה יתקיימו טורנירים בכדורעף, כדורגל, כדורסל וטניס שולחן. לטובת אלו מאיתנו שהספורט הכי אהוב עליהם הוא לצעוד - תערך צעדת גאווה בת 10 קילומטרים. לטובת רוכבי האופניים - מסלול רכיבה המוני, ומי שריצה עושה לו טוב - ימצא מרוצים תחרותיים למרחק 5 ו-10 קילומטרים. כל המסלולים נמדדים באמצעות מודד מקצועי, לפי תקני הסטנדרטיזציה של איגוד האתלטיקה, והרצים יקבלו גם צ'יפ למדידת זמנים אלקטרונית.

קצת על האתגרים
בשל גודלו של האירוע, בפעם הראשונה אנחנו נדרשים לאישור של מהנדס בטיחות ולכיסוי של חברת ביטוח. שתי ההוצאות הללו הינן יקרות במיוחד, ואנחנו חייבים להעזר בהרשמה המוקדמת כדי לאסוף דיי כספים. מי כמונו, בשישה צבעים, מכיר עד כמה ישראלים לא אוהבים להתחייב מראש, וביסקסואלים, הומואים, טרנסים ולסביות עוד פחות אוהבים להתחייב. כדי לחמוק מבין הפטיש והסדן, נשמח מאוד למעורבות שלכם בסיוע לנו ברישום המוקדם לאירוע.

עוד בתחום המנהלה, אנחנו מנסים להעזר בחברינו במועצת העיר תל אביב-יפו כדי לבטל גזירה שנחתה עלינו: הספורטק בפארק הירקון מבקש מאיתנו תשלום דמי שכירות בסך 8000 ש"ח. אנחנו דיי אופטימיים לגבי היכולות של גיבורי העל שלנו :-)

ישנו פער עצום בין עלויות ההפקה השונות, לבין ההכנסות מהאירוע. הפער הזה משתקף בתזרים המזומנים שלנו - מה שמאלץ אותנו לעבוד במתח מאוד גבוה בהפקה. בשל כך נאלצנו החודש להפרד משתי עובדות נאמנות בעמותה - מייקי סייפן, שהובילה את העבודה על יום הספורט בחודשים האחרונים, ומיכל כהן, שריכזה את שיתופי הפעולה המסחריים. בהזדמנות הזו אני רוצה להודות לשתיהן על הכישרון ועל השקעה האישית העצומה, ולברך אותן בברכת הצלחה בהמשך דרכן.

זה בידיים שלנו
הצלחה חשובה שהשגנו היא בתחום שיתופי הפעולה. לא זה המקום להרחיב בשמות - רק להגיד שהחזון שלנו, לחבר את הספורט והקהילה הגאה - הוא חזון שמצליח להגיע ללב, וזה מרגש. השותפויות הללו עוזרות לנו להתמודד עם העובדה שאנחנו באמת עושים כאן קפיצת גודל קצת מטורפת :-)

מלבד ההכנות המנהליות, אנחנו בעיקר עושים את מה שאנחנו הכי טובים בו: לספר על האירוע לעוד ועוד חברות וחברים, לפרסם בפייסבוק, לכתוב בבלוגים (הי, זה מה שאני עושה עכשיו), בפורומים וגם במקומות הבילוי.

לפני שאנחנו נפרדים, חשוב להדגיש. ההפקה הזו היא של כולנו, וכדי להצליח לעשות את כל הקסמים הללו, מאוד מאוד חשובה ואפילו אפשר לומר, הכרחית, המעורבות שלכם. אז נחזור לשאלה שפתחנו איתה: מה לי ולספורט? אז פה בדיוק המעורבות שלך נחוצה. ספרו לנו איך אפשר להפוך את מעבר לקשת 2012 לאירוע שיהיה לכם כיף לקחת בו חלק. בואו נמצא ביחד דרכים להשתלבות באירוע עצמו ואפילו בתהליך ההפקה. זכרו שבשיתוף על הקיר בפייסבוק או בשיחת חולין עם חברים, תוכלו להיות שותפים ולעזור לאירוע הזה להגיע לעוד אוזניים סקרניות. הצלחת האירוע הזה תלויה בשיתוף הפעולה שלנו. בואו נחזיר את העליזות לספורט, ונאפשר לעצמנו להיות גאות וגאים גם בספורט.

שנה טובה וחג שמח,
ברוך אורן - מנהל העמותה

כדי לקבל תמונה כוללת של תכנון אירוע הספורט הקרוב, יצאתי לראות אירוע ספורט באשדוד. אומנם במיימדים אחרים, אך התמונה הכוללת התקבלה.
זה היה אירוע קטן, שהתפרס על מס' מוקדים לאורך הרחוב. האוירה הייתה נעימה ומקפיצה (בדיוק כפי שראיתי בעיני רוחי).

הסתובבו שם נציגים מקופות חולים וביטוחים שונים, חדרי כושר שחילקו חודש חינם בחדר הכושר שלהם, וחברה המשווקת מד דופק רב תכליתי. הפעילות המרכזית הייתה מפעיל זומבה מקצועי והרקדה המונית. כדאי לבדוק אפשרות שחדר הכושר יספק מאצלו את המפעיל ומתחמים נוספים (ספינינג, הליכונים, אירובי ועוד) כך היה נראה גם במקרה הזה. ואולי גם יביאו איתם קבוצות מתאמנים, כדי לחמם את האוירה ולאפשר למתחילים ללמוד גם מחברים פעילים.

היו שתי נקודות זומבה לאורך הרחוב- חשוב לציין: באחת מהן המפעיל היה עם מקרופון צמוד לפנים ובאחר לא. האופציה של המיקרופון הייתה יעילה וסוחפת הרבה יותר, נראה שכדאי להתעקש על כך.

היה דוכן של מנטה בו חילקו עיתונים ולקחו טלפונים מאנשים והיה שלט המאפשר לשלוח SMS ולקבל קוד קבלת אייס קפה. החיסרון- קבלת הקפה לא הייתה באזור (היה צריך לנסוע לשם). כדאי לראות מה הם מרוויחים משליחת הSMS ואיך משלבים אופציה כזו, אך בתוך המתחם. המשתתפים קיבלו (מי שעמד בצד לא יקבל) צמידי ניגוב זיעה וקופוני ארטיקים.

לקחתי כרטיסי ביקור מהמפעיל ומחסויות שנראה היה שיעניינו אותנו.
למידה מועילה ומחכימה. אין כמו מראה עיניים:).

הנה אחת התוצאות.. יש ימבה אירועי גאווה השנה, הרבה יותר מכל שנה קודמת. מבולבלים? הנה ניסיון ראשוני לעשות קצת סדר.
הטבלה מבוססת על הידע שיש לנו כאן בשישה צבעים, ובוודאי איננה מדוייקת. נשמח להארות ועדכונים כדי שנוכל לתת תמונת מצב מלאה יותר.

קצת קישורי פייסבוק - מצפון לדרום:
חיפה - אין אירוע פייסבוק

חדרה - המצעד: http://www.facebook.com/events/114505772017205
חדרה - פגישת עבודה הקרובה: http://www.facebook.com/events/341381219259229

תל אביב - אין אירוע פייסבוק

פתח תקווה - המצעד: http://www.facebook.com/events/201095736674340

ראשל"צ - המצעד: http://www.facebook.com/events/200419123382381

ספיר - אין אירוע פייסבוק

באר שבע - אין אירוע פייסבוק

אילת - אין אירוע פייסבוק

היום בערב (רביעי) - אסיפת עם בחיפה לתכנון אירועי הגאווה בעיר: http://www.facebook.com/events/298154193591261
מחר בערב (חמישי) - ישיבת הפקה לקראת המצעד בחדרה: http://www.facebook.com/events/214478811986367
שישי בצהרים - דוכן גיוס פעילותים חברתיים ותרומות לקראת מצעד בראשל"צ: http://www.facebook.com/groups/257832597625151/288380377903706/?comment_...
מי עוזר להרים מפגש בשישי בצהריים המאוחרים בספיר?

הנה מצגת שהכנתי לקראת מפגש של פעילותים להט"בקים לקראת החג. בבדיקה שעשיתי, אפשר להציג את כל המצגת ב-5 דק', שזה הזמן שהקצו לי.
במצגת יש קצת ממה שלמדנו ב-2011, קצת על שישצ והמחאה החברתית, וקצת לקראת אירועי הגאווה הקרבים ובאים עלינו לטובה.
ממש אשמח לשמוע מה דעתך - אפשר גם כאן בתגוביות וגם בפייסבוק, וכמובן גם בדואל.
אה... חג שמח :-)

ינואר הוא תמיד החודש הקשה ביותר. מחשיך מוקדם, אז בשעה שש כבר מתחשק לסיים את היום וללכת לישון. וקר, אז אי אפשר לשחק כדורעף בחוף. התקצרותם של הימים יוצרת לחץ נפשי - יש פחות זמן להספיק להגשים את הציפיות שלך מעצמך. כך יוצא שבחודשים בהם הימים קצרים - נובמבר עד פברואר - אני תמיד משקיע הרבה במזונות עתירי סוכרים. הסוכר מתפרק לו ומשאיר אותי עם מנת-יתר של סרוטונין וחיוך טפשי. למזלי גלידות האגן-דאז כבר לא כל כך נפוצות בקרב הפיצוציות, כך שלפחות מגלידה אני דיי מתנזר. אבל שוקולד, במיוחד שוקולד חלב, במיוחד KIT KAT או שוקולד חלב עם אגוזים וצימוקים. או סתם אגוזים וצימוקים בלי שוקולד. ומעמול או סתם תמרים או סילאן. פתאום כל המזונות הללו שבקיץ אין לך בכלל חשק לאכול כי הם כל כך דביקים, מעוררים בך ערגה חזקה כל כך. זה כנראה הקור.

ברביעי האחרון יצאתי לסקר בוידאו את ההפגנה נגד הגזענות בגן מאיר. הנקודה החיובית היא שיצאתי לעוד אירוע של שינוי חברתי, ושההפגנה הייתה הרבה יותר מוצלחת ממה שציפיתי. הנקודה השלילית היא שבזמן שהייתי בהפגנה, ביקרו אצלי בבית אורחים לא קרואים. האמת שנראה לי שזה היה אורח בודד. וגם יש לי התחושה שמדובר בגבר ולא באישה. האורח, ככל הנראה בתנועת קאראטה יעילה, עקר מן הקיר את חלון המטבח כולל מסגרת האלומיניום, חלון שהפריע לבחירתו האומנותית לחדור לביתי דווקא דרך שם. פרט לבחירה הזו, אפשר להגיד שכמעט לא נקט באלימות: הוא כמעט לא השאיר אחריו בלאגן. נכנס, לקח את החלון, את הלפטופ ואת המסך החדש שלי, ויצא דרך חלון אחר.

הגישה שלי לגבי גנבים היא דיי שמאלנית. הם בדרך כלל לא גונבים בשביל האומנות כמו שסטינג מספר על שחקן הקלפים. הם לא מחפשים את הגיאומטריה הסודית של הסיכוי. הם פשוט רעבים. אני נוטה להאמין שהם רעבים לסמים, כי סתם אוכל אפשר להשיג בכל מיני בתי תמחוי. בגלל זה אני לא אוהב סמים; בגלל הנטל המרגיז הזה של גניבות ואלימות שהם כופים על החברה. הגנבים עצמם כאילו יוצאים אצלי זכאים מראש. הם גונבים בשביל לאכול או בגלל שהם באי שפיות זמנית. זה קצת מעצבן שהם לוקחים בלי לבקש רשות, אבל, אני חושב לעצמי, רוב הקניין שלי נשאר אצלי. ובכלל, you can't take it with you when you go. ממש נחמד מצידו: הוא בסך הכל לקח לפטופ ומסך. נטו אפשר היה לומר שמדובר על פחות 4,000 ש"ח. הצרה הגדולה היא שהלפטופ הזה מכיל את אחת הרעות החולות של עולם המחשוב: כונן קשיח.

הכוננים הקשיחים הגיעו לעולם כדי לאחסן מידע. הם תמיד היו יותר מדי זולים מכדי לזכיר לנו, כמה יקר לנו המידע שנמצא עליהם. במונחים מסויימים, אבדן מידע שקול לאבדן אנושי, למוות. על המידע שאבד בגניבה הזו אני יושב שבעה. על קריעת דש הבגד וקריאת הקדיש ויתרתי, ועדיין האבדן הוא קשה מנשוא. בחודש שעבר שכלתי כונן קשיח אחר, אשר רוב המידע שהיה לי בו, היה מגובה. למעשה, אז אבדו לי מעט נתונים באופן יחסי. אנשי המחשב יגידו שאבד פחות מ-4 ג'יגה של מידע, שזה באמת מעט מאוד ביחד לכוננים קשיחים בני ימינו. וגם המידע שאבד אז, רובו ניתן לשחזור. ועדיין אני חוטף תסכול כל פעם שאני נזכר עד כמה מתיש זה להקליד מחדש מידע שהקלדת בעבר. בכלל, שחזור מידע זו מטלה לא נעימה. ובכלל, כשמייצרים מידע, צריך לחשוב פעמיים מה ערכו של המידע הזה. כי אנחנו תמיד נוטים לגבות פחות מדי ולהעריך את עלות המידע הערכת חסר.

על הכונן ששכלתי בחודש שעבר, יש לי אפשרות לשלם 1000$ לחברת ניתוח-שלאחרי-מוות-הכונן-הקשיח, כדי לקבל את המידע חזרה. ככל הנראה אני אשלם את הסכום הזה בסוף. מידע אני לא אוהב לאבד. עוד פחות אני אוהב לדעת שהיה סיכוי שאקבל את המידע וויתרתי עליו כדי לחסוך בכסף. לעומת זאת, את המידע שאיבדתי בגניבה של רביעי האחרון, לא ניתן לקנות חזרה בכסף. זה מידע שפשוט אבד. האם הגנב בכלל ידע כמה הייתי מוכן לשלם על המידע שגנב? האם ידע שהלפטופ מכיל מידע כל כך יקר לי? במקור, חשבתי, שעלות המידע ששמרתי על הלפטופ מוערכת בין 50 ל-300 ש"ח. אחרי הגניבה, אני יכול להגיד שהייתי מוכן לשלם מעל 5,000 ש"ח כדי לקבל את המידע הזה בחזרה. אבל במקרה האחרון זה פשוט לא אפשרי. אין לי טלפון של הגנב. גם למשטרה אין.

לא רק מידע אבד לי. אני מרגיש שקצת אבד לי העניין בקהילה הגאה. אני כותב את הפוסט הזה בעיקר כדי לנסות להבין מה קרה. מה הכוח הנפשי שפעל כדי להזיז את הלוח הטקטוני. אני הרי מחשיב את הקהילה הגאה כקהילה שזקוקה לעזרתי כבר מעל עשור. היום אני פתאום עומד ומסתכל ואומר לעצמי, וואלה, תודה, את לא מעניינת אותי. תסתדרי לבד.

מאיפה זה מגיע? אולי זה סוג של עייפות החומר, תשישות של כל כך הרבה שנים של סיוע, עם מעט מאוד פרגון וקרדיט שקיבלתי חזרה. לא, זה לא זה. אני רגיל שלא לקבל קרדיט וממילא אף פעם לא רדפתי אותו. זה משהו אחר.

זה כנראה הקיטוב הנוראי הזה בתוכנו. התחושה הזו שגם כשיש הפגנה נגד גזענות, אז זו הפגנה נגד גזענות של אתיופים, ואין צורך שהקהילה הגאה תקח בה חלק. זה כמובן לא מדוייק, ראיתי אתכם - שי דויטש ושרון יגרמן, עומדים שם עם דגל גאווה ומנסים להגיד, המאבק בגזענות הוא גם מאבק של הקהילה הגאה. אבל שני אנשים עם דגל גאווה זה מעט מדי. אולי זו גם מראה מכאיבה מדי בשבילי, שמשקפת לי כמה קטן ולבד הייתי בכל כך הרבה מקומות שבהם פשוט באתי עם הדגל כי זה היה לי חשוב שהדגל יתנוסס שם, ופתאום ראיתי שאני היחיד שהדגל הגאה חשוב לו. שוב, זה לא עניין של קרדיט. זה עניין שפשוט הקהילה שלנו כל כך מפולגת. ההומואים העשירים לא הגיעו להפגנות של מחאת הדיור כי יש להם בית. יותר נכון יש להם דירה. אני לא מכיר כל כך הרבה הומואים שיש להם בית קרקע. הדגל הזה שתלינו ברוטשילד בתחילת מחאת האוהלים, זה היה דגל גדול אבל זה היה דגל בודד. הקהילה לא נענתה לקריאה שקראנו, שתבוא בהמוניה לשדירה כדי להראות שלא רק להומלסים אין איפה לגור, גם להט"בים נמצאים עמוק במצוקת הדיור. ועכשיו גם במחאה על הגזענות. ועל הדרת הנשים. יש פחות מדי מעורבות של הקהילה.

זה גורם לי בעיקר תחושה קשה, שאני לא יודע להסביר אותה לעומק. לפי ההרגשה שלי, זה לא שלקהילה לא איכפת. זה פשוט שלחזקים בקהילה לא איכפת, ולחלשים בקהילה ממילא אין אפשרות לקחת חלק במשחק הדמוקרטי. זו כמובן הכללה, כדרכן של רגשות. אולי גם אני נמצא במקום הזה, שפעם הייתי מגדיר את עצמי חזק שאיכפת לו, מעין זאב בודד כזה שמגיע פתאום עם דגל. והיום אני שייך במובן מסויים לחלק המוחלש בקהילה. אין לי את המשאבים שאני רוצה כדי לנהל את המשחק במגרש הדמוקרטי. אוכל יש לי במקרר, אבל יוקר המחייה מאלץ אותי להשאר שעות על שעות בעבודה. אולי בעצם לא איבדתי עניין בקהילה. איבדתי מהיכולת להנות מהעניין שיש לי. וזה בגלל שלעשות שינוי חברתי זה משהו כל כך קשה במציאות החברתית שלנו כאן בישראל. וזו כנראה הסיבה שעדיין מעניין אותי לעשות שינוי חברתי.

ולפני שנפרדות, מזכיר את עניין השתלנות. עוד משהו שמאוד כיף עכשיו, בינואר, זה שכל זרע ששמים בקרקע, נובט. החשיכה המוקדמת, הקור והלחות הגבוהה יוצרים תנאים מצויינים לנביטה. היום זרעתי שום, בצל, לוף, גמבה, תורמוס ובזיליקום. אין כמו לעבוד בגינה בחורף: לא חם מידי, השמש מלטפת ולא מטגנת, האדמה לחה ונענית לכל קילטור. בתוך האדמה רמסים ושרצים מקמפסטים כל מה שרק אפשר. נדלים קטנים חולפים ליד האצבעות שלי שממששות את הרגב, ומעדיפים לחזור לחור החמים שלהם באדמה. הם לא מתעניינים בעקיצות, רק באדמה הסקסית הזו.

אין ספק. ינואר הוא התחלה חדשה. הוא קרקע סקסית לנביטה.

המחאה החברתית יצרה גל של יוזמות לשינוי בחברה הישראלית. ובכל זאת, היוזמות הללו לוקות כולן בפרט אחד משמעותי. מה שאנשות מנהל העסקים מכנותים: תוכנית עסקית. המשמעות היא לאו דווקא הצורך לתכנן כל דבר לפרטיו - אלא דווקא הצורך להבין כי ביסודה של כל מערכת שמסוגלת לתפקד לאורך זמן, עומדת נוסחת קיימות מסויימת. כל יוזמה דורשת זרימה של משאבים הנכנסת לתוכה, ומאפשרת רווחה לאלו שלוקחיםות חלק. אחרת השחיקה האנושית בלתי נמנעת.

אני מאמין שזה היה בערך חודשיים לפני פרוץ המחאה, שנסעתי יחד עם כמה חברים טובים כדי לבקר את דרור. דרור גר בארץ עד שגילה שפשוט אין לו אפשרות להתקדם אקדמית, כל התקנים תפוסים וכדי להמשיך ללמוד ולחקור הוא חייב לצאת את גבולות ארצינו. אגב, זו גם דוגמא להחלטה של קיימות: כדי לממש את עצמו, דרור היה חייב לשנות משהו בסיסי במשוואת הקיום האנושי שלו, והבחירה הייתה לעזוב את ישראל.
מאז שעזב לגרמניה חלפו כבר כמה שנים. הוא קפץ לביקור משפחתי בארץ, והחלטנו לקחת יום חופש ולבוא לבקר אותו בבית משפחתו בצפון. לא באמת לקחנו יום חופש.. אריאל ואני עובדים במשרה חלקית ביותר, ולא מורכב מדי בשבילנו לפנות יום עבודה למטרת טיול. אצל אסף המצב הפוך: הוא היה אמור לעבוד במשרה מלאה, אבל החברה בה הוא מועסק בקשיים כבדים, ולכן "שיחררה" את העובדים שלה מעבודה, למשך יום עסקים אחד בחודש. חופשה מאולצת ללא תשלום.
במהלך הנסיעה אני זוכר שכל הזמן אמרתי להם, חברי למסעות מחשבה מזה שנים רבות, שהבעיה שלנו בישראל היא הפנאי. אין בעצם לאף אחד פנאי. אף אחד לא מעורב חברתית כי פשוט כולם עסוקים כל הזמן בלשרוד. ואז אפילו שעה אחת בשבוע כדי להשפיע על ועד השכונה, אין בנמצא. בוודאי שאין זמן להשקיע במעורבות פוליטית ברמה הארצית. זה לא שאנשים לא רוצות. זה פשוט שהמערכת הכלכלית הניאו-ליברלית יוצרת וואקום של פנאי. לאנשות אין זמן כדי לשפר את הסביבה החברתית שלהם. בקושי יש להן זמן לשרוד.

ב-14/7 נפל דבר בישראל. החברה הישראלית הסתכלה במראה וראתה דמות מתוסכלת ומדוכאת, שמבינה שהגיע העת לעצור את העולם ולהגיד: אנחנו הא-נשים להןם חיכינו. אנחנו נביא את השינוי כי אף בעלת הון לא תעשה זאת בשבילנו. אני לא מבקש לסתור את התובנה הזו. רק להעשיר אותה. לדעתי הדרך לשנות היא להבין שפועלים מולינו כוחות עצומים, וכדי לשנות את הכיוון של הגאי האוניה, אנחנו צריכים הרבה אהבה, אורח-רוח ותושיה. ובעיקר לשרוד. וכדי לשרוד חייבותים למצא נוסחאות של קיימות. צריך למצא לדפני ליף, למשל, דרך להתקיים, להתפרנס. כי אי אפשר שדפני תחזור לעבוד בעריכה. כי צריך שדפני תעזור לעוד א-נשים להבין שזה בסדר להיות רק סטודנטית פשוטה ועדיין להישיר מבט לעיניי גנרלים בשמלה אדומה ושתי צמות ולשאול "למה?".

דפני לא לבד בסיפור הזה. אני יכול להכין בנקל רשימה של מעל 300 אישה ואיש אשר בפועל, חיים מחאה במשרה מלאה כבר מעל שלושה חודשים. אבל אין להםן מה לאכול ואיך לשלם טלפון*. ואני בטוח שאם אביט לימין ולשמאל, הרשימה הזו תגדל לפחות פי 20. יש המון א-נשים שאיכפת להם מה שקורה בחברה הישראלית, והבינו בעל כורחם, שאצלנו אי אפשר גם להתפרנס וגם לעשות שינוי חברתי. זה על גבול הלא-שפוי עם תרבות העבדות הניאו-ליברלית. אז נשאר לנו רק לברוח מהמירוץ, לנסות להתפרנס ממשרות חלקיות ולרוץ בין הטיפות. אבל גם זה לא עובד כשמדובר בלהוביל מהפיכה. דפני לא יכולה להיות עורכת וידאו במשרה חלקית, כי אף מעסיק שפוי לא יעסיק עובדת ל-10 שעות עבודה בשבוע; אם לא משרה מלאה, ידרשו ממנה לפחות חצי משרה. וכמו שדפני לא תוכל להתפנות לחצי משרה כעורכת וידאו, גם עוד 6000 אישה ואיש שמתנדבים במשרה מלאה במהפיכה לא יכולים לעשות משרה חלקית באף עבודה צדדית. כי המהפיכה צריכה אותם במשרה מלאה.

איך מסדרים את משוואת הקיימות הזו? צריך לבנות מנגנון קיימות חדש. הרבה חשיבה יצירתית ועבודה קשה. יש כבר כמה פתרונות באופק. חלקם כבר נפסלו מראש. לחיות על חשבון תרומות ענק של טייקונים - אוקיי, אמרנו כבר שהון שלטון זה לא אנחנו. בכלל, משכורת מכספי תרומות זה בעייתי ביותר במה שקשור למהפיכה של הצדק החברתי. הרי את רוב התקציב של המהפיכה אנחנו מגייסים בעצרות, מהפירורים שהמוני המעמד הבינוני-נמוך מפזר לנו בצנצנות ההתרמה. איך אפשר להאבק למען החלשים בעודך שואב קיימות מפירורי הלחם שלהםן? בקיצור, אנחנו רוצים להיות מתנדבות במהפיכה הזו. לא נושאי משרה.

אפשר למשוך דמי אבטלה או השלמת הכנסה, אבל זה לא פייר (וכמובן לא חוקי) להצהיר שאין לך עבודה כשאתה בפועל מתנדב במשרה מלאה במהפיכה.

אני מציע שהפתרון היחיד שעוד לא ניסינו, הוא עבודה במתכונת של שברירי משרות בתוך התאגדויות-קומונה. התאגדויות אשר מקילות על ההוצאות העיקריות - מגורים ומזון. במקום לשלם 3000 ש"ח שכ"ד, צריך לאתר נכס משותף שיאפשר מגורים ומחיה ל-5-10 עובדותים. בתוך הנכס תתקיים פעילות יצרנית כלשהי, למשל, בית תוכנה או בית-קפה מהפכניים. כל מהפכנית תוכל לעבוד חמישית משרה - 10 שעות בשבוע, ולקבל בסוף החודש שכר הוגן של 1000 ש"ח שאמור להספיק לטלפון ובילויים. עלויות המגורים והמזון ייצאו מה"תקציב" האישי ויכוסו ע"י העסק היצרני. במתכונת כזו, שיש עוד לבדוק האם יש בה הגיון כספי-עסקי-מיסויי, הרי שאפשר יהיה לאפשר לכל מהפכן שרוצה להתנדב במחאה במשרה מלאה, "להתנדב" שעתיים ביום במפעל הקיבוצי, כדי שיוכל לשרוד כ"עובד" במהפיכה.

דפני הקימה את האוהל הראשון בשדרה ב-14/7. מאז חלפו 100 ימי החסד. אנחנו צריכיםות להתחיל לחשוב לטווח ארוך. חייבים להתמודד עם הקיימות שלנו.

-----------------
* אפשר לקרא כאן מדוע בראי החוק הישראלי, הוצאות טלפון אישיות הן משכורת. כלומר, זה שנחלק לכל אותם 300 איש טלפון של המהפיכה, לא פותר את הצורך הציבורי-פוליטי להכיר בכך שהחזר הוצאות טלפון הוא בעצם משכורת. כלומר, זו משכורת שמשולמת מכספי תרומות.

אז הפעם חשבנו לגייס הצעת מחיר לחולצות תוצרת הארץ, כדי לעזור לכלכלה המקומית. קריאות לעזרה בפייסבוק הובילו אותי לתנועה הירוקה - שם קראתי את הסיפור על הדפסת החולצות שלהם. ומשם הגעתי למתפרה של אלכסנדר גרובוי.

במקביל פניתי לבקש הצעת מחיר מהספקים הקבועים שלנו: אריאל מ"המדפיסים חולון", אדיב אסתר, וחב' אלדקום שמשום מה אבדו לי פרטי הקשר שלהם.

מייד אעדכן איך נסגרה ההזמנה.