שישה צבעים בונים קהילה גאה בישראל

המחאה החברתית יצרה גל של יוזמות לשינוי בחברה הישראלית. ובכל זאת, היוזמות הללו לוקות כולן בפרט אחד משמעותי. מה שאנשות מנהל העסקים מכנותים: תוכנית עסקית. המשמעות היא לאו דווקא הצורך לתכנן כל דבר לפרטיו - אלא דווקא הצורך להבין כי ביסודה של כל מערכת שמסוגלת לתפקד לאורך זמן, עומדת נוסחת קיימות מסויימת. כל יוזמה דורשת זרימה של משאבים הנכנסת לתוכה, ומאפשרת רווחה לאלו שלוקחיםות חלק. אחרת השחיקה האנושית בלתי נמנעת.

אני מאמין שזה היה בערך חודשיים לפני פרוץ המחאה, שנסעתי יחד עם כמה חברים טובים כדי לבקר את דרור. דרור גר בארץ עד שגילה שפשוט אין לו אפשרות להתקדם אקדמית, כל התקנים תפוסים וכדי להמשיך ללמוד ולחקור הוא חייב לצאת את גבולות ארצינו. אגב, זו גם דוגמא להחלטה של קיימות: כדי לממש את עצמו, דרור היה חייב לשנות משהו בסיסי במשוואת הקיום האנושי שלו, והבחירה הייתה לעזוב את ישראל.
מאז שעזב לגרמניה חלפו כבר כמה שנים. הוא קפץ לביקור משפחתי בארץ, והחלטנו לקחת יום חופש ולבוא לבקר אותו בבית משפחתו בצפון. לא באמת לקחנו יום חופש.. אריאל ואני עובדים במשרה חלקית ביותר, ולא מורכב מדי בשבילנו לפנות יום עבודה למטרת טיול. אצל אסף המצב הפוך: הוא היה אמור לעבוד במשרה מלאה, אבל החברה בה הוא מועסק בקשיים כבדים, ולכן "שיחררה" את העובדים שלה מעבודה, למשך יום עסקים אחד בחודש. חופשה מאולצת ללא תשלום.
במהלך הנסיעה אני זוכר שכל הזמן אמרתי להם, חברי למסעות מחשבה מזה שנים רבות, שהבעיה שלנו בישראל היא הפנאי. אין בעצם לאף אחד פנאי. אף אחד לא מעורב חברתית כי פשוט כולם עסוקים כל הזמן בלשרוד. ואז אפילו שעה אחת בשבוע כדי להשפיע על ועד השכונה, אין בנמצא. בוודאי שאין זמן להשקיע במעורבות פוליטית ברמה הארצית. זה לא שאנשים לא רוצות. זה פשוט שהמערכת הכלכלית הניאו-ליברלית יוצרת וואקום של פנאי. לאנשות אין זמן כדי לשפר את הסביבה החברתית שלהם. בקושי יש להן זמן לשרוד.

ב-14/7 נפל דבר בישראל. החברה הישראלית הסתכלה במראה וראתה דמות מתוסכלת ומדוכאת, שמבינה שהגיע העת לעצור את העולם ולהגיד: אנחנו הא-נשים להןם חיכינו. אנחנו נביא את השינוי כי אף בעלת הון לא תעשה זאת בשבילנו. אני לא מבקש לסתור את התובנה הזו. רק להעשיר אותה. לדעתי הדרך לשנות היא להבין שפועלים מולינו כוחות עצומים, וכדי לשנות את הכיוון של הגאי האוניה, אנחנו צריכים הרבה אהבה, אורח-רוח ותושיה. ובעיקר לשרוד. וכדי לשרוד חייבותים למצא נוסחאות של קיימות. צריך למצא לדפני ליף, למשל, דרך להתקיים, להתפרנס. כי אי אפשר שדפני תחזור לעבוד בעריכה. כי צריך שדפני תעזור לעוד א-נשים להבין שזה בסדר להיות רק סטודנטית פשוטה ועדיין להישיר מבט לעיניי גנרלים בשמלה אדומה ושתי צמות ולשאול "למה?".

דפני לא לבד בסיפור הזה. אני יכול להכין בנקל רשימה של מעל 300 אישה ואיש אשר בפועל, חיים מחאה במשרה מלאה כבר מעל שלושה חודשים. אבל אין להםן מה לאכול ואיך לשלם טלפון*. ואני בטוח שאם אביט לימין ולשמאל, הרשימה הזו תגדל לפחות פי 20. יש המון א-נשים שאיכפת להם מה שקורה בחברה הישראלית, והבינו בעל כורחם, שאצלנו אי אפשר גם להתפרנס וגם לעשות שינוי חברתי. זה על גבול הלא-שפוי עם תרבות העבדות הניאו-ליברלית. אז נשאר לנו רק לברוח מהמירוץ, לנסות להתפרנס ממשרות חלקיות ולרוץ בין הטיפות. אבל גם זה לא עובד כשמדובר בלהוביל מהפיכה. דפני לא יכולה להיות עורכת וידאו במשרה חלקית, כי אף מעסיק שפוי לא יעסיק עובדת ל-10 שעות עבודה בשבוע; אם לא משרה מלאה, ידרשו ממנה לפחות חצי משרה. וכמו שדפני לא תוכל להתפנות לחצי משרה כעורכת וידאו, גם עוד 6000 אישה ואיש שמתנדבים במשרה מלאה במהפיכה לא יכולים לעשות משרה חלקית באף עבודה צדדית. כי המהפיכה צריכה אותם במשרה מלאה.

איך מסדרים את משוואת הקיימות הזו? צריך לבנות מנגנון קיימות חדש. הרבה חשיבה יצירתית ועבודה קשה. יש כבר כמה פתרונות באופק. חלקם כבר נפסלו מראש. לחיות על חשבון תרומות ענק של טייקונים - אוקיי, אמרנו כבר שהון שלטון זה לא אנחנו. בכלל, משכורת מכספי תרומות זה בעייתי ביותר במה שקשור למהפיכה של הצדק החברתי. הרי את רוב התקציב של המהפיכה אנחנו מגייסים בעצרות, מהפירורים שהמוני המעמד הבינוני-נמוך מפזר לנו בצנצנות ההתרמה. איך אפשר להאבק למען החלשים בעודך שואב קיימות מפירורי הלחם שלהםן? בקיצור, אנחנו רוצים להיות מתנדבות במהפיכה הזו. לא נושאי משרה.

אפשר למשוך דמי אבטלה או השלמת הכנסה, אבל זה לא פייר (וכמובן לא חוקי) להצהיר שאין לך עבודה כשאתה בפועל מתנדב במשרה מלאה במהפיכה.

אני מציע שהפתרון היחיד שעוד לא ניסינו, הוא עבודה במתכונת של שברירי משרות בתוך התאגדויות-קומונה. התאגדויות אשר מקילות על ההוצאות העיקריות - מגורים ומזון. במקום לשלם 3000 ש"ח שכ"ד, צריך לאתר נכס משותף שיאפשר מגורים ומחיה ל-5-10 עובדותים. בתוך הנכס תתקיים פעילות יצרנית כלשהי, למשל, בית תוכנה או בית-קפה מהפכניים. כל מהפכנית תוכל לעבוד חמישית משרה - 10 שעות בשבוע, ולקבל בסוף החודש שכר הוגן של 1000 ש"ח שאמור להספיק לטלפון ובילויים. עלויות המגורים והמזון ייצאו מה"תקציב" האישי ויכוסו ע"י העסק היצרני. במתכונת כזו, שיש עוד לבדוק האם יש בה הגיון כספי-עסקי-מיסויי, הרי שאפשר יהיה לאפשר לכל מהפכן שרוצה להתנדב במחאה במשרה מלאה, "להתנדב" שעתיים ביום במפעל הקיבוצי, כדי שיוכל לשרוד כ"עובד" במהפיכה.

דפני הקימה את האוהל הראשון בשדרה ב-14/7. מאז חלפו 100 ימי החסד. אנחנו צריכיםות להתחיל לחשוב לטווח ארוך. חייבים להתמודד עם הקיימות שלנו.

-----------------
* אפשר לקרא כאן מדוע בראי החוק הישראלי, הוצאות טלפון אישיות הן משכורת. כלומר, זה שנחלק לכל אותם 300 איש טלפון של המהפיכה, לא פותר את הצורך הציבורי-פוליטי להכיר בכך שהחזר הוצאות טלפון הוא בעצם משכורת. כלומר, זו משכורת שמשולמת מכספי תרומות.