שישה צבעים בונים קהילה גאה בישראל

ינואר הוא תמיד החודש הקשה ביותר. מחשיך מוקדם, אז בשעה שש כבר מתחשק לסיים את היום וללכת לישון. וקר, אז אי אפשר לשחק כדורעף בחוף. התקצרותם של הימים יוצרת לחץ נפשי - יש פחות זמן להספיק להגשים את הציפיות שלך מעצמך. כך יוצא שבחודשים בהם הימים קצרים - נובמבר עד פברואר - אני תמיד משקיע הרבה במזונות עתירי סוכרים. הסוכר מתפרק לו ומשאיר אותי עם מנת-יתר של סרוטונין וחיוך טפשי. למזלי גלידות האגן-דאז כבר לא כל כך נפוצות בקרב הפיצוציות, כך שלפחות מגלידה אני דיי מתנזר. אבל שוקולד, במיוחד שוקולד חלב, במיוחד KIT KAT או שוקולד חלב עם אגוזים וצימוקים. או סתם אגוזים וצימוקים בלי שוקולד. ומעמול או סתם תמרים או סילאן. פתאום כל המזונות הללו שבקיץ אין לך בכלל חשק לאכול כי הם כל כך דביקים, מעוררים בך ערגה חזקה כל כך. זה כנראה הקור.

ברביעי האחרון יצאתי לסקר בוידאו את ההפגנה נגד הגזענות בגן מאיר. הנקודה החיובית היא שיצאתי לעוד אירוע של שינוי חברתי, ושההפגנה הייתה הרבה יותר מוצלחת ממה שציפיתי. הנקודה השלילית היא שבזמן שהייתי בהפגנה, ביקרו אצלי בבית אורחים לא קרואים. האמת שנראה לי שזה היה אורח בודד. וגם יש לי התחושה שמדובר בגבר ולא באישה. האורח, ככל הנראה בתנועת קאראטה יעילה, עקר מן הקיר את חלון המטבח כולל מסגרת האלומיניום, חלון שהפריע לבחירתו האומנותית לחדור לביתי דווקא דרך שם. פרט לבחירה הזו, אפשר להגיד שכמעט לא נקט באלימות: הוא כמעט לא השאיר אחריו בלאגן. נכנס, לקח את החלון, את הלפטופ ואת המסך החדש שלי, ויצא דרך חלון אחר.

הגישה שלי לגבי גנבים היא דיי שמאלנית. הם בדרך כלל לא גונבים בשביל האומנות כמו שסטינג מספר על שחקן הקלפים. הם לא מחפשים את הגיאומטריה הסודית של הסיכוי. הם פשוט רעבים. אני נוטה להאמין שהם רעבים לסמים, כי סתם אוכל אפשר להשיג בכל מיני בתי תמחוי. בגלל זה אני לא אוהב סמים; בגלל הנטל המרגיז הזה של גניבות ואלימות שהם כופים על החברה. הגנבים עצמם כאילו יוצאים אצלי זכאים מראש. הם גונבים בשביל לאכול או בגלל שהם באי שפיות זמנית. זה קצת מעצבן שהם לוקחים בלי לבקש רשות, אבל, אני חושב לעצמי, רוב הקניין שלי נשאר אצלי. ובכלל, you can't take it with you when you go. ממש נחמד מצידו: הוא בסך הכל לקח לפטופ ומסך. נטו אפשר היה לומר שמדובר על פחות 4,000 ש"ח. הצרה הגדולה היא שהלפטופ הזה מכיל את אחת הרעות החולות של עולם המחשוב: כונן קשיח.

הכוננים הקשיחים הגיעו לעולם כדי לאחסן מידע. הם תמיד היו יותר מדי זולים מכדי לזכיר לנו, כמה יקר לנו המידע שנמצא עליהם. במונחים מסויימים, אבדן מידע שקול לאבדן אנושי, למוות. על המידע שאבד בגניבה הזו אני יושב שבעה. על קריעת דש הבגד וקריאת הקדיש ויתרתי, ועדיין האבדן הוא קשה מנשוא. בחודש שעבר שכלתי כונן קשיח אחר, אשר רוב המידע שהיה לי בו, היה מגובה. למעשה, אז אבדו לי מעט נתונים באופן יחסי. אנשי המחשב יגידו שאבד פחות מ-4 ג'יגה של מידע, שזה באמת מעט מאוד ביחד לכוננים קשיחים בני ימינו. וגם המידע שאבד אז, רובו ניתן לשחזור. ועדיין אני חוטף תסכול כל פעם שאני נזכר עד כמה מתיש זה להקליד מחדש מידע שהקלדת בעבר. בכלל, שחזור מידע זו מטלה לא נעימה. ובכלל, כשמייצרים מידע, צריך לחשוב פעמיים מה ערכו של המידע הזה. כי אנחנו תמיד נוטים לגבות פחות מדי ולהעריך את עלות המידע הערכת חסר.

על הכונן ששכלתי בחודש שעבר, יש לי אפשרות לשלם 1000$ לחברת ניתוח-שלאחרי-מוות-הכונן-הקשיח, כדי לקבל את המידע חזרה. ככל הנראה אני אשלם את הסכום הזה בסוף. מידע אני לא אוהב לאבד. עוד פחות אני אוהב לדעת שהיה סיכוי שאקבל את המידע וויתרתי עליו כדי לחסוך בכסף. לעומת זאת, את המידע שאיבדתי בגניבה של רביעי האחרון, לא ניתן לקנות חזרה בכסף. זה מידע שפשוט אבד. האם הגנב בכלל ידע כמה הייתי מוכן לשלם על המידע שגנב? האם ידע שהלפטופ מכיל מידע כל כך יקר לי? במקור, חשבתי, שעלות המידע ששמרתי על הלפטופ מוערכת בין 50 ל-300 ש"ח. אחרי הגניבה, אני יכול להגיד שהייתי מוכן לשלם מעל 5,000 ש"ח כדי לקבל את המידע הזה בחזרה. אבל במקרה האחרון זה פשוט לא אפשרי. אין לי טלפון של הגנב. גם למשטרה אין.

לא רק מידע אבד לי. אני מרגיש שקצת אבד לי העניין בקהילה הגאה. אני כותב את הפוסט הזה בעיקר כדי לנסות להבין מה קרה. מה הכוח הנפשי שפעל כדי להזיז את הלוח הטקטוני. אני הרי מחשיב את הקהילה הגאה כקהילה שזקוקה לעזרתי כבר מעל עשור. היום אני פתאום עומד ומסתכל ואומר לעצמי, וואלה, תודה, את לא מעניינת אותי. תסתדרי לבד.

מאיפה זה מגיע? אולי זה סוג של עייפות החומר, תשישות של כל כך הרבה שנים של סיוע, עם מעט מאוד פרגון וקרדיט שקיבלתי חזרה. לא, זה לא זה. אני רגיל שלא לקבל קרדיט וממילא אף פעם לא רדפתי אותו. זה משהו אחר.

זה כנראה הקיטוב הנוראי הזה בתוכנו. התחושה הזו שגם כשיש הפגנה נגד גזענות, אז זו הפגנה נגד גזענות של אתיופים, ואין צורך שהקהילה הגאה תקח בה חלק. זה כמובן לא מדוייק, ראיתי אתכם - שי דויטש ושרון יגרמן, עומדים שם עם דגל גאווה ומנסים להגיד, המאבק בגזענות הוא גם מאבק של הקהילה הגאה. אבל שני אנשים עם דגל גאווה זה מעט מדי. אולי זו גם מראה מכאיבה מדי בשבילי, שמשקפת לי כמה קטן ולבד הייתי בכל כך הרבה מקומות שבהם פשוט באתי עם הדגל כי זה היה לי חשוב שהדגל יתנוסס שם, ופתאום ראיתי שאני היחיד שהדגל הגאה חשוב לו. שוב, זה לא עניין של קרדיט. זה עניין שפשוט הקהילה שלנו כל כך מפולגת. ההומואים העשירים לא הגיעו להפגנות של מחאת הדיור כי יש להם בית. יותר נכון יש להם דירה. אני לא מכיר כל כך הרבה הומואים שיש להם בית קרקע. הדגל הזה שתלינו ברוטשילד בתחילת מחאת האוהלים, זה היה דגל גדול אבל זה היה דגל בודד. הקהילה לא נענתה לקריאה שקראנו, שתבוא בהמוניה לשדירה כדי להראות שלא רק להומלסים אין איפה לגור, גם להט"בים נמצאים עמוק במצוקת הדיור. ועכשיו גם במחאה על הגזענות. ועל הדרת הנשים. יש פחות מדי מעורבות של הקהילה.

זה גורם לי בעיקר תחושה קשה, שאני לא יודע להסביר אותה לעומק. לפי ההרגשה שלי, זה לא שלקהילה לא איכפת. זה פשוט שלחזקים בקהילה לא איכפת, ולחלשים בקהילה ממילא אין אפשרות לקחת חלק במשחק הדמוקרטי. זו כמובן הכללה, כדרכן של רגשות. אולי גם אני נמצא במקום הזה, שפעם הייתי מגדיר את עצמי חזק שאיכפת לו, מעין זאב בודד כזה שמגיע פתאום עם דגל. והיום אני שייך במובן מסויים לחלק המוחלש בקהילה. אין לי את המשאבים שאני רוצה כדי לנהל את המשחק במגרש הדמוקרטי. אוכל יש לי במקרר, אבל יוקר המחייה מאלץ אותי להשאר שעות על שעות בעבודה. אולי בעצם לא איבדתי עניין בקהילה. איבדתי מהיכולת להנות מהעניין שיש לי. וזה בגלל שלעשות שינוי חברתי זה משהו כל כך קשה במציאות החברתית שלנו כאן בישראל. וזו כנראה הסיבה שעדיין מעניין אותי לעשות שינוי חברתי.

ולפני שנפרדות, מזכיר את עניין השתלנות. עוד משהו שמאוד כיף עכשיו, בינואר, זה שכל זרע ששמים בקרקע, נובט. החשיכה המוקדמת, הקור והלחות הגבוהה יוצרים תנאים מצויינים לנביטה. היום זרעתי שום, בצל, לוף, גמבה, תורמוס ובזיליקום. אין כמו לעבוד בגינה בחורף: לא חם מידי, השמש מלטפת ולא מטגנת, האדמה לחה ונענית לכל קילטור. בתוך האדמה רמסים ושרצים מקמפסטים כל מה שרק אפשר. נדלים קטנים חולפים ליד האצבעות שלי שממששות את הרגב, ומעדיפים לחזור לחור החמים שלהם באדמה. הם לא מתעניינים בעקיצות, רק באדמה הסקסית הזו.

אין ספק. ינואר הוא התחלה חדשה. הוא קרקע סקסית לנביטה.