שישה צבעים בונים קהילה גאה בישראל

בזמן האחרון אני מרגיש קצת מוזר. אוי אני מתחיל להרגיש את המשבר הולך ומתקרב. ואולי זה איזשהו שינוי שקשה לי להבין עדיין. זה לא שאנחנו רעבים ללחם. זה פשוט השקט הזה שבטח מבשר רעות.

למה אני מתכוון שקט? קודם כל קשה לרתום אנשים למחוייבות, כלומר, יש פחות אנשים שלוקחים על עצמם אחריות. אם פעם העמותה שפעה אנשים שבאו עם רעיונות ומוטיבציה, פתאום יש הרבה רעיונות והרבה מוטיבציה, אבל האנשים - הם עסוקים, לא יכולים להתפנות לזה. אני מתיישב בכורסא וחושב על אירוע המתנדבים הגדול שהפקנו לפני שבועיים. הגיעו רק רבע מכמות המתנדבים שציפינו לראות. וזה לא שדרשנו הרבה - רק בואו להגיד שלום, כדי שנוכל להגיד לכם תודה. אבל לא כולם יכולים להתפנות לכמה שעות בשישי בצהריים כדי לשמוע כמה הם עוזרים.

באותו שבוע נכחתי גם באירוע של ארגון קהילתי אחר, ובו שמתי לב שמספר פרצופים שציפיתי לראות, "ויתרו" על נוכחותם. נשארו בבית. וכמו תמיד זה אחד ועוד אחד, ופתאום חצי אולם ריק.

אירוע נוסף שעורר תמיהות - סניף חדרה שלנו יזם מסיבת חנוכה, אבל הצליח להגיע לרישום מוקדם של 4 משתתפים בלבד, מה שגרם לביטול המסיבה. גם כאן, מחיר ההשתתפות לא היה יקר - מדובר על מסיבה בסופשבוע, קרוב לבית (בחדרה). אמנם ביקשנו מהמשתתפים לעזור במימון ההוצאות בכ-15 ש"ח, אבל תסכימו איתי שבשביל מסיבה, זה הרי פחות מכוס בירה. וגם כאן היה קשה לחבר אנשים.

עוד נורה שנדלקת - "צבעים בטבע", קבוצת המטיילים שלנו, בטיול הקודם ביטלו השתתפות כמעט חצי מהמשתתפים בערב שלפני הטיול. לטיול האחרון בקושי הצלחנו לקבל אישורי השתתפות מראש, כולם חוששים להתחייב.

מצד שני - פתאום יש זרם של בקשות להתנדב בעמותה, אולי זה לא הרבה יותר מהזרם שהיה כל השנה האחרונה, אבל בהחלט מרגישים שיש כאן איזו תופעה. וזה ניכר עוד יותר לאור העובדה שחלק מהמתנדבים הם חברים שלנו שאיבדו את מקום עבודתם בעקבות המשבר הזה, וכעת יש להם פנאי לתרום.

וכל זה עושה לי תחושה מוזרה, מעין ערבוביה בבטן. אולי אנחנו מנסים לספק שירות שאי אפשר לצרוך אותו? אולי המשבר הזה, לפחות ברמה התקשורתית ואיך שהשפיע על מצב הרוח הלאומי, גרר את כולנו לאמץ "שעון חורף מוגבר": קמים לפני השמש ונוסעים לעבודה עם ראש מורכן, וחוזרים אחרי שהשמש שקעה עם מעין דכדוך חורפי. ובין לבין מתפללים לגשם, מאידך, וכשהוא כבר יורד, אז מסתגרים עוד יותר.

אני חייב לציין שלמרות כל החורפיות הזו, יש משהו רענן שמעורר בי חמימות ואופטימיות. "מה קורה", קבוצת הטלויזיה הקהילתית שלנו, הולכת וצומחת, וגדלה למימדים חדשים. וזה נותן לי עוד כוחות לצאת מהפוך ולהביא עוד שוקו חם.