שישה צבעים בונים קהילה גאה בישראל

15:24 תחנת רכבת פרדס חנה -קיסריה.

כמו שכתבתי בבלוג הקודם, חלק מהגדרות התפקיד שלי הן לכתוב, אחד לשבועיים- שלושה בלוג. ואני מניח ששמתם לב שכבר הרבה זמן לא יצא לי לכתוב לבלוג. כל ישבת צוות, ברוך דורש ממני לכתוב פוסט לבלוג, אני אומר בסדר בסדר, אבל לא עושה דבר. זה לא שאין לי מה לכתוב, יש הרבה מאוד; וזה לא שאני לא עושה כלום, (אוי כמה שאני מתגעגע לבטלה) אלא שאני פשוט לא ממש אוהב לכתוב, זה פשוט לא בא לי טבעי. וזה לא שאני כותב גרוע (בכל זאת עושה תואר בפילוסופיה והיסטוריה, אז הרבה שעות מקלדת יש לי). האמת - בשנים האחרונות, בעיקר בשנה האחרונה, יכולת הכתיבה שלי השתפרה בצורה ניכרת, אך עדין אני חושש מזה. (אני מניח שזה היה ענין לשיחה אם הייתי באיזה מערכת טיפולית, אך אני לא)

אז היום, אחרי ישיבת צוות ארוכה, שבה בין היתר התבשרנו לדעת כי יש מועמד מבטיח לשרות אזרחי (כל-אחיי), וגם ישיבה שבה ברוך הפטיר בי קשות שאני חייב לכתוב בלוג, ולאחר ישיבת לווי לרכזת פעילות חדרה, מיכל כפרה – אחרי כל זה עדיין לא נגמר יום העבודה. אני בנסיעת רכבת לכיון אשדוד, כשהמטרה - פיתוח של הפעילות שם. אני מוצא את עצמי כותב סופסוף עדכון לבלוג. באופן כללי מאז שהתחלתי לעבוד בשישה צבעים עלתה בצורת ניכרת כמות השעות שבהם אני מבלה ברכבת, האמת שזו אחד מכלי התחבורה שבו הזמן פרודוקטיבי לחלוטין. (הספק הקריאה שלי של ספרים עלה באופן חד, לימודים אני עדין לא מצליח לעשות ברכבת.) בין הדברים שהרתיעו אותי כששקלתי להצטרף כרכז מתנדבים בשישה צבעים היו הנסיעות. אך רכבת זה ממש לא בזבוז זמן (חוץ מאולי בבוקר, כשממש צפוף ועייפים, אבל אז גם הנמנום הרבה יותר איכותי מאוטובוס.)

בחזרה לשישה צבעים ומה מתרחש כאן. אז נכון להיום 15.12, אני נמצא בדיוק חודשים וחצי מאז הכניסה לתפקיד. וכמו ביחסים זוגיים, עברנו את אי הוודאות של השבועות הראשונים והמשבר שבסיום החודשים הראשונים, יעני צריך להחליט לכאן או לכאן. פשוט המציאות הפכה לסוג של שגרה נעימה וטובה, יודעים מה ההגבלות, ברור מהם הגבולות, יש תחושה של הכיוון שלנו, ועד איפה אפשר להגיע. בעיקר והכי חשוב: הדברים מתנהלים באופן טוב ויציב (אגב המשבר הבא הוא לאחר כחצי שנה)

אני כבר יודע פחות או יותר מה אני עושה, יש לי הרבה פרויקטים שאני מקדם, אני לא לא צריך שכל רגע יסבירו לי מה אני צריך לעשות והמערכת כבר רגילה ונוחה עם הנוכחות שלי. אולי הדברים שהכי נעימים בשלב הזה שאפשר לקדם פרויקטים שחשובים לי באופן אישי, ושיש לי את הכח לקבוע את הדרך בה יתנהלו הדברים. אז בתור פרויקט אישי, החלטתי שאני מקדם הקמה של קבוצות הורות/הורים חד מיניים/ות, באיזור של פרדס חנה-כרכור-חדרה. ומבחינת אופי התנהלות הדברים בשישה צבעים, הכנסתי נוהג של כתיבת דו"חות מסודרים, בפיתוח והקמה של כל פרויקט חדש. במילה אחת: תפסתי ביטחון.

הגענו לתל אביב, מימין האוניברסיטה, מחר אנו נפגש. משמאל גני התערוכה, בטח יש שם עכשיו איזה פרימיריס של איזה מפלגה. אני עוד אשוב לתחנה הזו היום, ואז זו תהיה פעם שלישית שאהיה פה היום (שבע ועשרים בבוקר, ארבע אחר הצהריים ובטח עוד פעם בערב/לילה). בדרך אני עובר דרך התחנה של יבנה, המקום שבו גדלתי. שכחתי שיש להורים שלי היום יום נישואין, אבא הזכיר לי את יום הנישואין כשהתקשר ועדכן אותי שהוא ביפו. שאלתי אותו - למה אתה לא עובד? והוא אמר "אמא ואני, לקחנו יום חופש כי זה יום הנישואין שלנו.” אז אולי בכלל אקפוץ לבקר, כי לא רק ששכחתי מיום הנישואין שלהם, אני לא אתפנה לבקר אותם אלא רק בעוד שבועיים. אז יכול להיות שלא אהיה שלוש פעמים בתחנה של האוניברסיטה בכל מקרה.

דבר אחרון, כיון שאני לאחר הפגישה עם מיכל, אני חייב להגיד לה כל הכבוד על העבודה שהיא עושה בחדרה; אני בכלל לא חשבתי שזו עבודה כל כך רבה וכל כך קשה.

הגענו לתחנת תל אביב מרכז. חייב לסיים, יש לי לכתוב עוד סיכום של הפגישה עם מיכל עד אשדוד, או שאולי אקח הפסקה. בכל זאת עברו כבר שמונה שעות עבודה. חצי שעה של נחת ואני מתחיל עוד סבב פגישות.

16:10, תחנת רכבת השלום.