שישה צבעים בונים קהילה גאה בישראל

נורא קשה להוציא אנשים מהבית. בבית יש אינטרנט, ויש חברים, ובעיקר בבית יש את הבטחון והנוחות. נכון, לא צפוי משהו מפתיע בזירת הבתים הפרטיים הערב, ועדיין, זה יותר נוח להשאר על הכורסא ולקרא ספר מאשר לצאת למסע לצד השני של המדינה, עם אנשים שאנחנו לא מכירים כל כך טוב, ועם תוכנית אומנותית שמורכבת מרצף דיונים מרתוני על נושאים קהילתיים. מעין סופשבוע שלא ברור היה לנו מה בדיוק יקרה בו. ומסתבר שקרה הרבה.

מי שמכם?
השאלה הראשונה ששאלנו את עצמנו, מי שיצא לדרך, היא: למה אנחנו כאן. כלומר, למה אנחנו כן משתתפים ואחרים לא. איך זה שאנחנו מרשים לעצמנו לדון בסוגיות העקרוניות, ואנחנו לא נבחרי ציבור או שלוחים. ההבדל היחידי שמרים אותנו מעם הוא שאנו פינינו לנו סופשבוע שלם כדי לדבר על הדברים הללו, ויתרת העולם עמדה בצד ושתקה.
ככה שיצאנו לסמינר האסטרטגי לקהילה הגאה 2009 בבוקר שישי האחרון עם התחושה שאנחנו אלו שלקחו על עצמם את האחריות, כי כל השאר נשארו בבית. אבל האמת יותר מורכבת. רובם של מי שנשארו בבית עשו זאת אכן משום שבבית יותר נוח; אבל היו רבים שנשארו בבית מסיבות אחרות: כי אמרו להם מאוחר מדי וכבר היו להם תוכניות, או משום שלא היו בקו הבריאות, היו אלו ש אמא ואבא לא מרשים להם לישון מחוץ לבית, ואפילו משתתף אחד שנבצרה השתתפותו ממנו עקב אבל משפחתי.
ויש גם את סוגית התשלום. עלות של סופשבוע בבית היא בדרך כלל כמעט אפסית: האוכל, אם אתם בצד הנכון של קו העוני, מחכה לכם במקרר. לתל אביבים שבינינו, במקרה הכי גרוע הם ייאלצו לקפוץ לקיוסק הקרוב ולהפטר מכמה עשרות שקלים. אבל בילוי מחוץ לבית, בצימר בצפון, זה כבר עסק של כמה מאות שקלים. למרות הסבסוד ששישה צבעים לקחה על עצמה, והמחירים המיוחדים שהעמדנו לרשות אוכלוסיות מוחלשות, עדיין חזרה ושבה הטענה, שהמחיר כבד מדי. היה קשה לרבים מהמשתתפים להתרגל לרעיון שהם צריכים לוותר על סופשבוע שלם של חופש ונחת, לקחת על עצמם יומיים נוספים שהם צריכים להיות בהם בתפקיד, כלומר עוד שני ימי עבודה, ואחרי כל זה, עוד לשלם על זה במזומן. זה בהחלט מובן שהרוב העדיף להשאר בבית.

לצאת מהבית בחמש לפנות בוקר
אגב, אנחנו, התשיעייה שכן צלחה את השינוי התפיסתי, תפסנו את השעון המעורר בשעה חמש בבוקר ביום שישי, התארגנו, ובשעה שבע בבוקר כבר היינו על כביש החוף. את הנסיעה ניצלנו להיכרות וsmall-talk מלא בטשטוש של בוקר. דיברנו כל כך הרבה, על סרטים מומלצים ועל ההכנות לבחירות המוניציפליות, על הכיבוש ועל האוכל ומתי הוא יגיע. אלפי מילים ופתאום נשמע לנו מצחיק שאמרנו כל כך הרבה ורק בשעה אחד-עשרה התחלנו "לדבר" באמת, כלומר, התחלנו את תוכנית הדיונים המסודרת של הסמינר האסטרטגי לקהילה הגאה בישראל 2009.

יש על מה לדבר
את תוכנית הדיונים הרכיבה קורנליה, שעושה אצלנו, בעמותת שישה צבעים, שירות לאומי, בשיתוף איתי. כלומר: אנחנו הקלדנו את זה למחשב. בפועל התוכנית הורכבה מהרעיון המדהים שעלה בדיון ההכנה – ללכת לארגונים המובילים את הקהילה ולשאול אותם – על מה הם רוצים לדבר?
אז השקענו כמה ימים טובים בפגישות על קפה עם איגי ותהיל”ה והפורום החיפאי ובת קול ועוד כמה ארגונים. כלומר הארגונים שטרחו לענות לנו, כי היו גם ארגונים שאמרו ש”אין להם זמן לזה” או שזה כלל לא עניין אותם. אנחנו לא כועסים. ברור לנו שארגוני הקהילה הגאה ובכלל המגזר החברתי בישראל נמצא במלחמת קיום מול הכלכלה הישראלית ומוסדות הממשלה. כך שאין בנו כעס.
הארגונים עשו חושבים והעלו, כל אחד, נושא או שניים שעניינו אותם. כך הצטברה רשימה שמנה של נושאים שחייבים לדון בהם. היו כל כך הרבה נושאים מעניינים, והיה קשה להחליט את מה לזנוח. בסוף הבאנו את העניין להחלטה של פורום המשתתפים בסמינר, והוא שהחליט על מה נדון ובאיזה סדר.
בין הנושאים שמנתה הרשימה היו אותם נושאים שכולנו מכירים, שתמיד ממתינים בצד ולא מספיקים לדבר עליהם. על מצב המודעות הקהילתית, כלומר, למה הרבה אנשים חושבים ש”אין קהילה” וש”קיבלנו את רוב הזכויות ועכשיו אפשר לנוח”. על שיעורי ההידבקות באיידס ההולכים וגדלים ואיך זה מתקשר לאתרי ההיכרויות באינטרנט. על התמוטטות מקומות הבילוי הגאים בארץ ובעולם. על היחס שלנו למבוגרים בקהילה. בקיצור, כל אותם דברים שיושבים לנו על המצפון אבל אף פעם לא נוגעים בהם.

משתתפות ומשתתפי הסמינר אוחזים בדגל, במדשאת בית ספר שדה חרמון
ולא, זה לא מחוץ לגבולות 67' כפי שטענו חלק מהמשתתפים.

למה רק הומואים?
היינו תשעה, מתוכנו ביסקסואלית וגבר סטרייט. כלומר רובנו המכריע הינו הומואים. אז למה לא הצלחנו לשלב בסמינר גם לסביות, טרנסג'נדרס וביסקסואלימיות רבימות יותר? זו באמת שאלה שאני מנסה גם להתמודד איתה ברמה הסקרנית-אקדמית, וגם ברמה הפרקטית - איך דואגים לכך שבסמינר הבא תשתתפנה יותר נשים וטרנס (על משקל נשים וטף)?
אני אישית מאמין קצת שזה נובע שוב מהאפליה בין גברים לנשים בחברה הישראלית, שלנשים, המופלות בשכר במקומות העבודה, יותר קשה לאגום משאבים ולפנות סופשבוע שלם ותקציב (!) ולהקדישם לדיונים קהילתיים. זו דעתי, אבל אני אלחם עד מוות (גלעד- זה בשבילך) כדי שאתן תוכלנה להגיד את דעתכן. כלומר, אני אעשה ככל יכולתי כדי להבין מה נדרש כדי לעשות את זה ביחד, נשים וגברים, ושזה גם יצליח.
יש בנובמבר הקרוב אירוע דומה, כנס פמיניסטי, שכביכול מהווה את "התשובה הנשית" לסמינר שאנחנו ערכנו. אבל את הסמינר הפמיניסטי מארגנות נשים בשביל נשים. הן לא מתיימרות להכיל גברים בסמינר ומעבר לזה – גם לא רוצות בזה; בפרסום נוסח במפורש שהכנס הפמיניסטי פתוח “לנשים מכל סוג” - אבל אם אני מגדיר את עצמי גבר, הרי שהכנס סגור בפני, לא? הרי נהוג בהרבה מקומות לנסח “פתוח לא/נשים” כביטוי פמיניסטי לאדם באשר הוא אדם. אני מתנצל מראש אם לא הבנתי את ההזמנה הפמינסטית, (הרי כגבר לעולם לא אצליח להבין פמיניזם עד הסוף) ועדיין, קשה לי שלא להסיק שגם נשים עוד לא יודעות כיצד "לאכול" שיתוף פעולה עם המגדר השני, עם גברים.
לא פעם במהלך העשייה שמעתי גם את הביקורת "תשתף אותן מההתחלה". זה משהו שנורא מורכב לעשות, כי לפני שמחליטים מה עושים אי אפשר בדיוק להסביר מה אני מתכוון, ואחרי שהחלטתי מה אני רוצה, זה נשמע כאילו אני מנסה להכתיב. ועם זאת, לגבי הסמינר האסטרטגי, ניסינו בכל זאת להתמודד עם הזה הפעם. שלחנו חודשיים וחצי לפני האירוע הזמנה לארגונים להשתתף בתכנון האירוע. גם לרשימת התפוצה של הטרנסג'נדרס שלחנו בקשה לקחת חלק. אם עדיין מסקרן אתכם לדעת אילו שיתופי פעולה צמחו, חזרו בבקשה לפסקה על מלחמת הקיום.

סופשבוע של חפירות
אז מה בדיוק עושים בסופשבוע של דיונים קהילתיים? מדברים על זה! ולדבר כל כך הרבה זה מתיש, זה מעייף. זה דורש ריכוז גבוה וזה דורש היכרות ומודעות להרבה מאוד היסטוריה קהילתית, להרבה ידע אקטיביסטי-פמיניסטי. וכל זה ביומיים.
זה המון. כל הפסקות הקפה, שהיו כולן באורך של חצי שעה, התאדו להם כל כך מהר, שכשהגיע הערב, חצי מהקבוצה ויתרה על הבאולינג. אני אגב, שהייתי עם החבר'ה שכן שיחקו - לא הצלחתי להתרכז בכלל במשחק; הייתי מותש ועייף, והתוצאה לא אחרה לבוא - יצאתי עם כמות הנקודות הנמוכה מכולם.

מה יצא מזה?
אז קודם כל יצא לנו להכיר אחד את השניה, לבלות קצת בתוך כל בהלת העשייה הזו. הבילוי הזה הוא הדרך שלנו להתחבר אחד לשניה, גם אם זה ברמת ההיכרות האישית, כלומר, שאני אדע מי זה אודי מחיפה, וגם ברמת הטלפונים - שאודי מחיפה יוכל להתקשר לניצן מתל אביב כשיש משהו חשוב. כי החיבורים בין האנשים הם מה שיוצר את הקהילה.
אני רוצה להאמין שיש גם רמה נוספת של רווח מהאירוע. באירוע דיברנו המון, תימללנו את כל הדיונים מתוך אמונה שעוד אנשים ירצו לקרא. כל אחד את מה שמעניין אותו. ככה אולי אפשר יהיה קצת להעמיק את הידיעה, להרחיב את תחום הנושאים שעל השולחן.
נכון, הרבה דברים כבר נכתבו בגוגי או פה ושם על הקהילה. ועדיין, כל ארגון וכל פרט עסוק בדברים השגרתיים שלו, וכולנו רצים סביב השעון במלחמת קיום מטורפת, רודפים אחרי השקלים. אבל סופשבוע כזה של כיף באוירה של להכיר ולדבר, יכול להיות שזה מה שיאפשר לנו להרגיש קצת יותר ביחד.

קצת תודות: למשתתפי הסמינר, שבחרו לתת אמון בי ובשישה צבעים, ולהקדיש סופשבוע שלם, ועוד לשלם על זה. נתתם המון כבוד ליוזמה הזו, ואני מאמין שהרמתם תרומה משמעותית לקהילה; לנורה גרינברג, על הרעיון הנפלא להקדיש סופשבוע כדי לחשוב על הדרך (ע"ע "האגודה לאן" 2004); לליאור מנצ'ר וג'רי לוינסון, שמזה שנים נמצאים שם תמיד כשצריך עצה טובה, וגם השנה היו מעורבים בתהליך; לארנון מרתמים, שתרם רבות לקיום הסמינרים; לאגודה, שהתרבות הארגונית שלה לימדה אותי שחשיבה אסטרטגית תיתכן רק מחוץ לגוש דן; ולבן זוגי היקר מכל, שהקדיש את כל שהיה לו ועוד קצת כדי לעזור לי להגשים חלום.

לפרטים נוספים לגבי הסמינר שהתקיים וכן לתמלולי הדיונים (שיתפרסמו מייד כשנסיים לערוך אותם) ניתן לפנות לקישור http://www.6tzvaim.com/project/2009strategy