שישה צבעים בונים קהילה גאה בישראל

מאת דוד גונן גינזבורג

כמה ימים לאחר שחזרתי לארץ חוויתי פיגוע -- מחבל מתאבד התפוצץ באוטובוס שבו נסעתי. להוציא כמה שריטות קלות, לא נפגעתי פיזית, אבל השקט הנורא שלאחר הפיצוץ לפני שהפצועים החלו לצעוק, הריח של הפיצוץ ומראה ההרוגים והפצועים גרמו לי לטראומה קשה שאותה אני נושא וממנה אני סובל עד היום.

ניצולי פיגועים בין אם הפיגועים היו חבלניים או כאלה שהמשטרה מכנה "פיגועים פליליים" יסבלו מדרגת טראומה כזו או אחרת כל ימי חייהם. הם למדו לחיות איתה איך שהוא אבל היא תמיד תהייה שם ברקע, מכבידה ומרעילה את חייהם.

אולם הפיגועים האלה הם רנדומלים ואנונימים -- הנפגעים הם אלה שביש מזלם גרם להם להיות המקום הלא נכון בזמן הלא נכון. למפגע לא ממש היה איכפת באם הניפגעים היו יהודים ישראלים, ערבים ישראלים, תיירים מזדמנים או אפילו פלסטינים מהשטחים.

הפיגוע בבר נוער היה שונה -- כאן הקורבנות נבחרו בקפידה והם ניפגעו בגלל מי שהם ומה שהם. הטראומה שהנערות והנערים האלה חווים היא לפיכך הרבה יותר קשה -- יש מישהוא שרצה לפגוע בהם באופן אישי ופרטני.

ובאם לא די היה בטראומה הזו, נוספו לה עוד שתיים: הראשונה היא התמוטטות של "המקלט הבטוח" -- מקום שאליו אפשר לגשת, להוריד מסכות, לבלות עם אנשים אחרים ללא חשש "להתגלות" ולקבל עצה ועזרה מהמדריכים במקום ומהחברים מסביב. לפתע המקום הזה כבר לא כל כך בטוח וההרגשה שיש מקום ששם הם מוגנים התנפצה לקול היריות של רוצח. המועדון הזה, כמו גם מקומות דומים לו, ימשיך לתפקד כי אין לנערות ולנערים האלה כל אלטרנטיבה אחרת, אבל משהוא בהרגשה של להיות מוגן לא יהיה שם יותר.

המכה שלישית היא הדרך הברוטלית שבה הם הוצאו מהארון כמו גם התגובה של חלק מההורים. קשה לצאת מהארון גם לאלה שחושבים שקל להם לעשות את הצעד הזה. חששות של מה יגידו ההורים, האחיות והאחים, המשפחה, חברים וכו. לכן כל אחד מתקדם לקראת הצעד הזה בזהירות, בודק, לפעמים אפילו לא במודע, מתי אפשר "להפיל את הפצצה" עם מינימום של נזקים. מהנערות ומהנערים שהיו בבר, בין אם נפגעו או לא, ניגזלה האפשרות הזו -- ההורים והמשפחה קיבלו את הידיעה כמו אגרוף בפרצוף ללא שום הכנה מוקדמת וללא ריכוך. רובם איך שהוא התעלמו מההלם ואימצו גישה של "הבת/הבן שלי פצועים, כואבים ובהלם -- נרוץ אליהם נתמוך בהם ונרעיף עליהם את האהבה שהם כל כך זקוקים לה כעת". אם תהיה התחשבנות היא תבוא אחר כך כשהפצועים יהיו מוכנים לכך פיזית ונפשית. אולם לכמה הורים ההלם כמו גם ההתניה החברתית נגד "גייז" היו גדולים מיכולת העיכול שלהם. הורים שבמקום לסעוד את ילדיהם בזמן שבו הם הכי זקוקים להם, בחרו שלא להגיע לבתי החולים ולא להיות לצד ילדיהם. לגבי אותם ילדים נוספה גם תחושה של בגידה ונטישה, רגשות שמעצימים את הטראומות שהם חוו. חבל.

ליז וניר ישארו צעירים לנצח, יפים וחיכנים. שום דאגה לא תעיב עליהם יותר, הם לא יחוו אכזבות ומפלות ושום קמט לא ייווצר בפניהם והם יפסעו בשדות התות לנצח. אנחנו שנשארנו מאחור נותרנו עם חור שחור בלב ועם התמימות שנרצחה.
יהי זכרם ברוך.

דוד גונן גינזבורג הוא דוקטור לתיאולוגיה ומתנדב בשישה צבעים.